חרש מילים

תמיד, בסיום ההקראה, תבוא מישהי, קטנה, שיער קלוש ותאמר :

"אתה אמן אמיתי. אני מעריצה את הכתיבה שלך."

אני אענה : "אני אומן, חרש מילים, זה הכל. זה מאוד מחמיא לי שאת חושבת אחרת, אבל, לצערי, הצלחתי להטעות גם אותך."

אני טרוד בלהכות מבגדיי את הגיר הממאן להפרד, בלאגד בחבילה מסודרת את ראשי הפרקים (אותיות גדולות, סימונים בצבע). אני לא רואה את ההבעה הפגועה שמחלחלת לעיניה, כמו גל סגול, את פרקי האצבעות המלבינים סביב לתיק צד מבד גס, את העברת משקל גופה מכף רגל אחת לשנייה. היא אינה משפילה מבט גם כשעיניי פוגשות בעיניה מבעד למשקפיים של שנינו.

"אני חושבת שאתה מתאכזר לעצמך".

זה עורר בי זעם גדול, הפטרונות הזו. שעתיים של סיפורים קצרים, לחיצת ידיים של זיעה לחה, שניים וחצי משפטים וכבר אבחנה יומרנית.

"ייתכן" – אמרתי בקול היבש והקצר השמור אצלי לקטימת שיחות משעממות. אני רומח תינוקות מילוליים כאלה. היא לא נרתעה. פלבלה בעיניים שהמשקפיים הגדילו למידות קומיות. בינתיים, תחבתי את כל החומר (הספר, הדפים, עט כחולה) לשקית ניילון מרוטה. רציתי ללכת, עמדתי ללכת, עשיתי את צעדיי הראשונים.

"אל תלך" – אמרה – "אתה לא חושב שזה נושא חשוב ?" – היטתה את ראשה באלכסון קל ואניצי שיער נימרו את רקתה המוטה.

"לא" – אמרתי, אבל משכתי כסא לאחור והתיישבתי וביד הלא אוחזת בכסא הצבעתי, במחווה מלכותית, לעבר כיסא בשורות הקהל, נמוך מאוד מהקתדרה – "אני לא חושב כך. כתיבה זו האומנות של לצרף מילים כך שישחזרו בקורא רגשות. זו טכניקה."

"אבל אתה לא יכול להיות סופר אם אין לך רגשות" – התעקשה. היא לא התיישבה. זה הטריד אותי. כאילו הפגנתי להיטות יתר להכנס לשיחה שכל הזמן הכרזתי שאין לי בה עניין.

ולא היה לי בה עניין : נמוכה, כבר לא צעירה, שיער קשי, משוך לאחור באכזריות שחשפה קטעי קרקפת מלבינים, איברים עדינים, כפות רגליים יפות, ענייה.

"טעות" – פוזת האינטלקטואל, חסרה לי רק מקטרת – "סופר אינו יכול לכתוב אם אין בקורא רגשות. סופר אנושי – ויהיה רגיש, מרגיש ורגשני ככל שיהיחה – ייחשב לסופר גרוע בעיני חייזרים. המפתח הוא לגמרי ביד הקורא."

"נלך, נשתה משהו" – גם שאלה, גם הצהרה, קורטוב פינוק.

"אני מצטער, עליי לכתוב" - היה לי ברור שזה מה שתרצה בסוף, כל הדיונים הפילוסופיים האלו, מונעים בפרומונים, איברי מין מדברים. כעסתי שהוליכה אותי שולל, שהולכתי אותה שולל, שהולכתי שולל. הייתי קצר וענייני ואכזרי ונטול מין, מחשב שמחבר מילים :

"לכי הביתה".

היא הגיבה כמו למהלומה פיסית, מתנודדת מעט וייצבה את עצמה.

"תראי" – התפרצתי פתאום – "משפט כמו : נשמות מיוסרות הן מיתרים בכינורו של העולם …"

"מה איתו ? יש כאלה שיחשבו שהוא יפה"

"הוא לא" – מחיתי, טונים גבוהים, צווחניים – "הוא זבל."

"אתה סותר את עצמך" – חשבתי שהבליעה חיוך – "חשבתי שהקורא שופט."

"בכל אופן" – רטנתי – "ההשראה היא המצאה רומנטית. אין דבר כזה. סופרים ומלחינים וציירים ופסלים, הכי גדולים, רוב יצירות האומנות נעשו בהזמנה, לפי לוח זמנים, לפי מפרט. אומנים הבינו פעם את חשיבות הטכניקה."

סדרן שחום, צנום ומשופם כיבה את מחצית האורות. היא סובבה אליי את הגב והידסה אל פתח האולם. תיק הצד שלה היכה בירכיה. הלכתי אחריה, חוצה את ים הכסאות, עד שיצאנו אל החושך. היא פנתה שמאלה ואני אחריה, ימינה ועדיין אחריה והתיישבה לצד שולחן מעץ, הזמינה בירה, גם אני.

"אז איך אתה כותב ?" – אמרה מתוך שפתי קצף לבנות.

"אני יודע שיש מילים, שיש נושאים, שיש צירופים שעובדים על הקורא ואני משתמש בהם. הורים, ילדות, כלא, אלימות, אהבה, בגידה. אחר כך יש מילים שהן כמו הד במערות של כולנו : אבא, אמא, דם, שמיים."

"הטבלה המחזורית של ואקנין" – היא עוזרת לי – "לכל מילה יש משקל רגשי סגולי, מספר המסה, אלקטרונים ופרוטונים של היפעלות."

"לא חשבתי על זה ככה" – אמרתי.

"אבל זה ככה, אני מעשנת" "גם אני" תימרנו עשן.

"אז אתה אלכימאי. יודע את המספרים, מודד כמויות במעבדות תת קרקעיות, בטירות הרריות. ספרים עבי כרס, מצהיבים, כתובים בצופן סמלים שרק אתה וחבריך למקצוע יודעים לקרוא. אתם מוזגים מילים מהבילות למבחנות, צורפים משפטים באש, מרקעים ביטויים שחוקים."

"אנחנו מחפשים את אבן החוכמה, זו שהופכת את היסודות כולם לזהב טהור" – אני מצטרף לעולם שעוררה בהבל פה.

"איך אתה יודע מה המשקל של היסוד אמא, של המילה הזו בת שתי ההברות, של האישה הזו מן החלומות של כולנו ?" – היא תוקפנית פתאום, העיניים שלה התנוצצו מאחורי המשקפיים, או שזו השתקפות.

"זה אמפירי" – מילים גדולות – "אני רואה איך זה משפיע וזה קובע את המינון בסיפורים שלי. אמא, למשל, משפיע חזק מאוד."

"אתה ממש חקרת ?" – היא לעגה לי, נשענה לאחור ותחבה שתי אצבעות בצווארון חולצתה, לאוורר את עצמה – "בחרת מדגם מייצג, העברת שאלונים, ניתחת מתאמים …"

"לא עשיתי את זה !" – התגוננתי, שנאתי להיות מותקף – "אבל הקראתי את סיפוריי לאחרים וקראתי ספרים של אחרים ושאלתי והאזנתי למה שאנשים מדברים והם כל הזמן מדברים על אותם דברים, מבלי לדעת את זה."

היא התנדנדה על שתי רגליו האחוריות של הכיסא, תומכת את גופה בשתי כפות ידיים על שפת השולחן.

"עוד בירה ?" – "עוד סיגריה ?" צחקנו והזמנו עוד.

"אני חושבת שיש מתמטיקה ויש מוסיקה, שיש ספר נוסחאות וטבלה מחזורית וחוקיות – אבל כל אלה הם של הסופר" – חרצה. יש לה פה דובדבני, עכשיו שמתי לב. העיניים שלה המשיכו להתנוצץ, אבל לא היה בהן רוע.

"כלומר, לכל סופר יש אלכימיה שלו, נבדלת לגמרי מכל האלכימיות האחרות ? אז איך תתכן תקשורת בין סופר וקורא ? אם אין להם משהו משותף, איך מצליח הסופר לעורר בקורא בכי וזעם ותיעוב ? תודי שעוררתי בך את כל אלה …"

"בעיקר רחמים" – בקול לא פסקני. המשקפיים שלה התערפלו מעט והיא מיהרה להסיר ולנגב אותם.

"בעיקר רחמים" – הדהדתי אחריה – "לא תיעבת אותי ?" – כמעט התחננתי והיא גיחכה : "אתה רוצה שיתעבו אותך, שאיני אתעב אותך ?"

טבלתי שפתיים בקרירות של הבירה והבטתי לתוכה, שלולית אנכית צהובה.

"אתה רוצה להיות מתועב ?" – חזרה ושאלה ולקול שלה הסתננה דחיפות מסוימת.

"תרצו גם לאכול ?" – המלצר הביט בנו בזלזול מוסווה, היד שלו מושטת קדימה, אוחזת חשבון.

"לא" – אמרתי ושילמתי.

"בוא אליי הביתה" – הציעה. "אני לא יודע אפילו איך קוראים לך", חייכה.

היה לה חדר בדירה עם עוד שני שותפים. שלט פימו קטן נשא את שמה על הדלת והיא נאבקה בצרור מפתחות גדול עד שגילתה שהדלת פתוחה. השותף התלהב לקראתה והראה לה כיצד הוא מעוות תצלום שלה במחשב. אחר כך עיוות אותי ואחר כך את שנינו, זולגים זה לקראת זה.

הכינה קפה והגיפה את הדלת. התיישבנו על מזרון עטוף במצעים מבולגנים. נורה עירומה הטילה בנו צללים. בפינה עמדה ארונית גדושת ספרות יפה ומנגד לה ארון בגדים ענק בעל ארבע דלתות. את הספלים הנחנו על הארץ.

"אפשר לצאת למרפסת" – הציעה וברק פלח את הרקיע וגשם טורדני של קיץ הלך והתגבר.

"אני אוהבת לראות, לנשום את הגשם" – תיקנה את עצמה באמצע המשפט. לגמתי בזהירות מהקפה : אולי הוא מר, אולי הוא חם, או גרגירי.

שתקנו, אבל לא שתיקה בלתי נוחה. פעם קמה והביאה אלבום תמונות ודפדפנו בו. אחר כך ישבנו במרפסת ובהינו במים ובשמיים ובאורות המפלחים ובמאחרים לחזור ובמשכימים לקום. מכוניות עירוניות קטנות חפזו ברחוב שמתחתנו.

אחר כך עשינו אהבה.