סיפור קצר על חורף

סיפור קצר על חורף

אני מכניס את הנעליים שלי בכוונה לשלוליות של מים וליובלים קטנים של מים, שמנמרים את הרחובות שלי שבהם אני חי, אם ככה קוראים לזה. למים יש תחושה קרה ולחה ואחר כך האדים שעולים מהגרביים שלי כשאני תולה אותם לייבוש מול תנור חשמלי עם סליל אחד שכן וסליל אחד שלא. אני מביט באדים האלה עד שהם אינם. אחר כך הזמן לקפל את הגרביים לכדור צמרי, זה בתוך זה ארוזים ולהניח אותם במגירה שאת קבעת להם בארון שלנו. שהיה שלנו.

במקרר קר כמו בחוץ ואני חושב על לשכב בו, בין המצרכים שעוד הספקת לקנות ועוד לא הספקתי לאכול. הפרידה שלך, הפרידה ממך. לפני שאני מכיר בכך שאני עומד בפני דלת פתוחה של מקרר ומביט באור הקלוש - אני מגלה את הדמעות בגלל המליחות שלהן ואני מוחה. דלת נסגרת והאור כבה, דלת נפתחת והאור נדלק ואני רק מתווך בין שני המצבים האלה, לא שולט, לא מסוגל להפסיק את הזרימה הזו של מים מלוחים מפנים ושל מים מתוקים מבחוץ. קולאז'ים של אבק על החלון שלי, בלי שום יצירתיות עד כמה שאני מבחין ולכן אני משפר אותם באצבע. מתווה איור של סתם ומתבונן גם בו והזמן עובר והערב.

בכל השעונים בבית יש סוללות והם מתקתקים את החשמל שאגור בהן אל עצב השמיעה שלי שמתוח לשמוע את ההדים שלך. יש קולות של טפיפת רגליים יחפות על מרצפות ויש המהומים קטנים באמבטיה ויש שברי מילים שתלויות, כמו בציורים של שאגאל, על התקרה.

על ספה מעור בלה, כל הריפוד שלה קרביים פצועים. אני ממולל בלי דעת ספוג צהוב ספוג בריחות שלנו. אני בהחלט מסוגל להבחין ביניהם, מה שלי ומה שלך ולמה התעקשת לקחת את הכל ורק את הריחות שלך השארת. לעצום עיניים ולשמוע גשם. ככה שעות.

לפעמים להרים יד זה רק מתוך רצון לשאול ולא כדי להכנע, אני מחליט. אז אני מרים יד אחת ומתבונן בה בחשיכה המסורגת מים. יש לי אצבעות עבות ובקצותיהן טמון העונג שנתתי לך כל כך עמוק. בכל אופן, עכשיו הן סתם אצבעות רטובות שקר להן מהרוח. אני מכניס את היד חזרה לכיס ומגשש. בכיסים יש נתחים של מה שהיינו פעם. מצאתי שם את הקבלה מהמונית שהביאה אותנו בפעם האחרונה לכאן. קראתי כל מילה : שם הנהג ושם התחנה והתאריך והשעה, הסכום. זה היה כמו להיות ביחד, כמו מכתב קטן מאוד עם הבטחה להגיע למקום ולשלם מחיר סביר. אבל הרי אנחנו יודעים איך הסתיימה הנסיעה הזאת.

אני מלפף סביב לצוואר שלי צעיף שלך ואני מהדק אותו כדי שלא יחדרו אליי (המים). ככה לימדת אותי, לפני כן לא ידעתי מה לעשות בצעיפים. לפני זה נחנקתי כשליפפו לי משהו סביב לצוואר. את הפחד הזה את לקחת ממני. עכשיו, בלעדיו, אני יוצא לרחוב ומהרחוב אל עוד רחוב, גדול ממנו. אני יודע רק שאני הולך אל האורות כי רואים בהם סרטים צרים של גשם שניתך. רואים אנשים שהגשם כופף אותם אל תוך עצמם והם אינם רוצים. רואה פאב קטן ונכנס כאילו לשם הלכתי.

בפאב הרבה מטריות זנוחות. הן פרושות איברים על שלד המתכת המעוקם שלהן ואגמים מינוריים של מים. אני מקפיד שלא לדרוך בדימום השקוף הזה. יש שלוליות שאני לא מטביל בהן רגליים. כשאני יושב, אני יושב ליד דמות קטנה. השיער שלה מפותל מגשם שפילס בו. גם הפנים שלה שטופות והיד שלה הפנויה עוברת עליהם, מגלה בכל פעם מסכה קבועה של חושך ואורות צבעוניים. באור הכתום הזה נעות מלצריות בבגדי בלט הדוקים אל האינטימיות שלהן והן נושאות מגשים ועליהן כוסות גדולות של בירה.

אני מציע לה אחת והיא מביטה בי ואין בה שום תמיהה שאני קורא לה ועל איך שאני קורא לה. כאילו אין לה שם משלה וכל השמות שלי יתאימו לה. היד שלה ציפורית ובה היא אוחזת בכוס החצי מוארת - צללית של אצבעות שחורות בתוך הנוזל הצהוב. זה לא דוחה אותי, להיפך אפשר לומר - אז אני נוגע בהיסוס בשערה והיא מתמכרת למגע. הראש שלה כבר מאוד קרוב לכתף שלי. בשערות שלה לכוד ריח של שמפו זול ושמן ועשן. אני מסניף אותו כהוכחה. כהרשעה.

אנחנו שותקים כל זמן שהמוסיקה ואחר כך אנחנו שותקים כל זמן שהגשם ואנשים פורשים מטריות ומעופפים מבעד לדלת הצרה. משבים של רוח על עצמות השכמה שלי מזכירים לי לילה ואני משפיל אל תוך הבירה ומתפלל שלא אבכה, זה לא מובטח בכלל. ברור שצריך להשקיע מאמץ בזה.

אף אחד לא מחליט מתי סוף הערב. לא אני ולא היא. יש מין אזילה כזו. אוזלים זה לקראת זה, אין משהו יותר נכון לעשות. לפרקים אני מחזיק לה את האצבעות של יד שמאל שפנויה. היא לא מסיגה אותה. זה סימן ? נראה שכן. יש כל כך הרבה שלבים. כשהלכת לקחת אותם איתך ואני לא זוכר. זה מחייב מאמץ שכלי שהגשם מוחק אותו בכל פעם. אז ככה אנחנו זמן יותר ארוך מהצפוי וריח של סיגריות וריחות של זכר ונקבה מתערבלים בעננים תכולים קטנים ועולים באורגיה אל התקרה.

אני לא יודע איך קוראים לה, אז אני אומר : "נלך ?" והיא לא מחייכת. בידיים דקדקניות היא אוספת את החפצים הקטנים שלה אל ארנק שאיני יכול לומר בודאות אם הוא מהוה.

היא מורגלת בכגון דא. יש לה מטריה. לי אין. כל העור שלי חשוף וקצוות של עצבים משתלשלים ממנו אל הגשם. בטח יורד גם עלייך אישם ועל הכתף שלך יש יד זרה. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא חושב על זה.

אני חושב עליה, לפחות אני מנסה אבל היא לא נותנת לזה כל סיכוי כי היא יודעת יותר טוב ממני מה קורה. אז היד שלי סביב המותניים הצרות שלה (מה עושים כדי לא להירטב) ואנחנו פוסעים כמו זוג שכבר ראה הכל והיה ביחד הרבה יותר מדי זמן. אני רואה בנינים הפוכים בשלוליות ואני צועד על הגגות שלהם, מתיז עליה מעקות ועציצים מיניאטוריים.

היא צוחקת בקור וזה מתאים כי חורף. אני צוחק ברטיבות מלוחה וזה מתאים כי את.

היא יודעת שאני לא צוחק איתה ויש בכך משום אכזריות. היא משמשת אותי בקודש הזה של זכרונך, בהיכל הזה שיש בו שני פסלים ומסכה אחת, שלי, עכשיו. קודש קודשים. רק ליום אחד הייתי רוצה לחזור לשם, לפני החורבן והקירות המפוחמים.

היא נכנסת לפניי בדלת והנוכחות שלה בבית היא כמו חילול. יש לי עמעם שמכוון לאור רומנטי ויש לי מערכת סטריאו ויש שולחן שיש וזכוכית - כל מה שצריך כדי לומר לה שהיית. את כל זה היא גומעת לתוכה ועכשיו אני רואה שהנחיריים שלה מתרחבים ואדווה שרירית עוברת בעצמות הלחיים הגבוהות. זה כמעט גברי.

אנחנו מתפשטים מעשה מוכני ואנחנו מזדיינים על הספה להפיג את הריחות. הרוק שלי מדביק לה את השערות הארוכות על זרועותיה. אנחנו מתבוננים באותה שתיקה בזרע מת שגולש מהחריץ שלה אל הספוג שלך. אולי היא יכולה להריח אותך. אין ספק שהיא בוכה עכשיו. שום תעלולים של אור. אני נעמד עירום בשר רופס מול החלון ומעשן. העשן הלבנוני נמעך אל הזגוגית וחוזר אליי ומגורש.

כשאני מביט אחורה היא סוגרת את הדלת אחריה ברכות והמהום המעלית מסגיר אותה.

אין לי כוונה ללכת אחריה.

במקום זה אני ממשש את הגרביים ונוכח שהן לחות. בכל זאת אני לובש אותן ואת כל החבילה הזו אורז בנעליים שלי.

אני מכניס את הנעליים שלי בכוונה לשלוליות קטנות של מים. אין גשם, הוא פסק.

בטח השמיים האלה גם עלייך. בטח הזרע שלו והרוק והזיעה. אני לא יכול לחשוב על זה. אני לא חושב על זה. אני חושב על הדרך הזרועה לחות של אחרי.

רק כשעלה אור חיווריין איפה שבטח המזרח נזכרתי שאיני יודע את שמה. משום מה זה עשה לי קל בלב. ניסיתי להקשיב לציפורים ולילדים בגן הילדים הסמוך. הם נשמעו כל כך חדים ובבירור, כאילו נשטפו ומורקו והוגשו לי כתקרובת של בוקר מושלם. לפצוח בשיר היה מתאים, או ללכת בדילוגים בין השלוליות.

אבל אני רק הידקתי את הצעיף שלך ונשמתי עמוקות.