חלונות

חלונות

לפעמים אני מסיר את המשקפיים שלי. הם מסגרות מתכת אכולות טחב חום-ירוק שהצטבר משנים של זיעה שמנונית. כיסוי הפלסטיק שלהם התקלף בחלקים ונפל.

כשאני מסיר אותם, העולם כולו לובש איכות של טל וערפל. כל הדמויות מאבדות קווי מתאר אל תוך מקסם גשום. אני צופה בהן מעבר לעדשה רטובה שאין דרך לנגב אותה.

אז אני עושה את זה כשאני באוטובוס, מבעד לחלונות בעלי רפפות בד עגומות, הצוברות אבק ואני עושה את זה כשאני ניצב מול נשים יפות שאני חושק בהן. אני אומר לעצמי שככה אני יפה יותר, יש לי גבות שחורות ועבותות וכל זה - אבל, האמת היא שכך אני רואה אותן כמו ציור אימפרסיוניסטי ועצוב קווים. אין בזה האיום שיש במראה המדויק שלהן כשהן בוחנות אותי בעיון.

בערב, כשהיום נח מזעפו ואני עומד ברגליים יחפות, לא רחוצות עדיין, על הרצפה הצוננת, אני ניגש אל החלון שליד המקרר שלי ואני נשען עליו. המקרר מקרין החוצה את החום שגירש מפנימיותו, בנהמה הוא עושה את זה, ברוח יציבה. היא מלטפת את השיער שמתחת לבית השחי ומביאה אליי את הריחות שלי ואני נטמע בהם בעיניים עצומות.

כשאני פוקח אותן, אני מביט הישר אל תוך חלון. לא משהו מיוחד, חלון רגיל, מסגרת ממתכת צבועה בחום, שתי זגוגיות ותפס במרכזן.

אני אוהב להשקיף אל תוך דירות של אחרים. אני אוהב להפוך, שלא בידיעתם, לחלק מן האינטימיות שלהם. יש משהו כל כך תמים ונוגע ללב בשפה הזו של הבדידות. שירה של גופות לא מודעים לעצמם ולנוכחותו של הצופה. לפעמים חפץ קטן, לעתים בגד מושלך - די בהם כדי לומר מה שכרכים שלמים לא יתחילו לבטא. אני רואה בבתים האלה, במקדשים של הלבד, עציץ קטן ובו זר פרחים מטופח ביד אוהבת. אני רואה חזייה מושלכת על כרית וחרוטיה מתיזים זהרורים של שמש. יש בי אז עצב כל כך גדול. אני מרגיש כמו הענקים באגדות שרק גופם יודע להיות ופיהם אילם והם זועקים בתנועותיהם את האימה של הקיום הענקי והבודד שלהם.

אין לה שעות קבועות ובכל זאת, בדרך מיסתורית, היא מצליחה להיראות תמיד לעיניי בעירומה. היא נשכבת על מיטה זוגית בלת כיסוי ומרימה ירכיים ושוקיים מהבנה אל הקיר שאליו נסמכת המיטה. היא מדברת בטלפון בלהט אל בן שיח לא נראה והיא עושה תנועות ידיים חמוקיות. אני צופה בה גם בגלל זה.

אבל בעיקר אני צופה בה בגלל הסיפור. קשה לי לזכור מתי המצאתי את הסיפור. למשל, זה יכול היה להיות ליל חורף כשהמזגנים שלי הטיחו בי גלי אוויר חמים. אם לא אז, אולי בליל קיץ, בין סדינים קמוטי לחות (קמתי וניגשתי אל החלון והיא היתה שם).

אז מה יכולתי לומר לעצמי ? יש גבול לרמייה. חדירה כזו לחיים של מישהו אחר - בעקביות, ביסודיות, בודאות - מחייבת עלילה.

אני אומר עליה שהיא בחורה בשנות העשרים המאוחרות שלה. את זה לא קשה לראות וגם אם אני טועה זו לא יותר מאשר טעות הנעשית כדרך שגרה בבליינד דייטס. היא תמירה ומלאת גוף. יש לה עור שנהבי חלק ואת זה כבר אמרתי קודם. יש לה חזה זקור, מתריס. בכלל, האווירה השורה עליה היא אווירה של נגד, של מרד.

אני חושב : נניח שנפגש (ומחליף את הרגל שעליה אני משעין את כובד משקלי. כל התנוחה שלי משתנה כתוצאה מזה ובמראת הזגוגית איני אותו אחד שהחל את הסיפור). נניח שנפגש, אני חושב, אז מה ? זה מבטיח משהו ? זה מבשר יותר אינטימיות מהערבים שאנו מבלים יחד מבלי לדעת ? היא תחשוף את השוקיים המוארכות שלה בצורה הלא מודעת הזו גם כשהיא תהיה מודעת לי ? לא בטוח. אולי עדיף כך, כפי שאנחנו, השתקפויות כלואות בחלונות זכוכית.

ובכל זאת, אני עומד בדלת שלה, היד שלי נשענת על המשקוף שלה (המרפק) והראש שלי, מוטה בזווית אלכסונית, השיער נוגע בכף יד מטלטלת.

בעיניים שלה אני מזהה קצת בהלה. בכל זאת, אחרי חצות ואני זר והעמידה שלי, כאילו אני מכיר את כל הריחות שלה. זה בל ייעשה בין זרים מוחלטים. אז היא לא יודעת מה לחשוב. כמו בלט כאוב, היא מסיגה כף רגל עדינה (יש שרשרת זהב דקיקה על הקרסול שלה) ופרקי כף הרגל השנייה מפצים על הסטת המשקל הפתאומית הזו בהלבנה ניכרת. אני מתבונן בהם מהופנט, מכושף מהיופי של היעלמות הדם מתחת לציפורני בהונותיה.

אחר כך אני מביט בשפתיים שלה כשאני אומר (ובינתיים איני יודע עליה יותר ממה שאני רואה), כשאני אומר : "שלום, אני השכן ממול ואני צופה בך ללא הפסקה מזה חודשים."

למשל. מה היא יכולה לומר או לעשות ? משטרה לא באה בחשבון, משטרה זה משהו תיאורטי. מה היא תגיד ? על מה היא תתלונן ? אדרבא, אם אני מטריד אותה, אני אלך.

היא לא אומרת כלום. סימן שגם אני לא אמרתי. הגיע הזמן לכעכע ובקול הכי גברי האפשרי תחת הנסיבות האלה : "ערב טוב, אני מצטער על השעה המאוחרת ..."

שגרתי.

אני כל כך אוהב את התנועות שלה. אפשר להתאהב בדרך התנועה. ישנן חיות קטנות שרובצות מתחת לעורה. יש לה דרך אופיינית להטיל את כל גופה קדימה כשהיא מתלהבת (אולי כועסת ? קשה לומר מן הזווית הזו). כל השיער הארוך שלה שמגיע לה עד המותניים, מתנופף, מין מטר שחור, שבתוכו היא מחוללת. הגמישות הזו משכה אותי אליה עוד בלילה הראשון. יש לה תנועות קטנות. כשהיא מרוכזת. כשהיא מהורהרת. כשהיא בוכה.

שוב בפתח הדירה. מעבר למשקוף אפל, על הרשתית, יש צללית שלה, מחוטבת, עגולה. אם אעצום את העין המתאימה ...

"אני מכיר אותך" - אני אומר לעיניים העצומות. יש דופק זעיר שפועם בצוואר שלה מהר. יש רטט בעפעפיים העבים שלה. ריסים, דברים שקשה לראות מחלונות. דברים שכדי לראות אותם צריך להתקרב והקול הזה, מפתיע בעומקו, כמעט כמו גבר אבל לא.

אחרי הקול הזה אני נוהה. מה יכולה לחדש לי הספה הזו ? היא פחות חומה, יותר דהה, מרוטה בקצוות ?

אני רואה את ההטבעה שלה בכרים של הספה והדחף הראשון שלי הוא לרוץ ולהריח את אברי המין שלה שמונחים שם בקביעות. מי שנלכד רק במראה לובש ממשות דרך הריח. אני מתגבר, כמובן, אנחנו מאומנים להתגבר. במקום זה אני מציג את עצמי והיא מחייכת כי אני עושה את זה בחן. לוחץ יד רכה ושברירית. אנחנו מתיישבים, יש רק ספה ושנינו זה מול זה, כמו מוכנים לראיון טלוויזיוני אינטימי במיוחד.

אני חוזר להכין לי תה. יש לי קומקום חשמלי ומדיד שמראה כמה מלאים בו המים. עשיית התה מאפשרת לי להזכר. ההזכרות עצובה כמעט כמו התצפית. לפעמים החיים המשותפים הם לא יותר מאשר מבט דרך חלון בדמותו של השני, השתקפויות מעוותות של הזכוכית שלך בזו שלה, דמויות שנכפלות רצוא ושוב, העתקים הולכים ומתערפלים של מה שהיה פעם בינינו באמת. מה היה באמת בינינו ?

אני לא במצב טוב, אני לא במצב מתאים לחשוב עכשיו. מה היה בינינו מחייב חשיבה וכוח הרצון ולהלחם בכאב המעוות הזה שהוא ההזכרות בה. מה רע להביט בחלון במקום זה ? מה לא שפיר בלחיות את חייו של מישהו אחר ? לפחות, אלה לא חייך. ודאי שכאביו הופכים ברבות הזמן לכאביי. הרגל תמיד יוצר כאב.

אני רגיל לראות אותה בערב. אני משחזר את כל הטקסים הזעירים שהיא נשענת עליהם לצורך שפיותה. הדרך שבה היא מסדרת את המיטה שלה אחרי שנת לילה, איך שהיא מניחה את הכלים המלוכלכים בכיור, איך שהיא מסדרת את החולצה שלה, שתמיד היא קטנה ממידותיה והתלתל הסורר בשערה.

בתנועות האלה, הבלתי חשובות, טמונה ההבטחה לקשר אמיתי. כשאני זוכר אהובה שאיננה, מה אני זוכר ? אני זוכר דווקא את התנועות האלו שמרכיבות - הן ורק הן - את מי שהיא היתה. תואר שני יש היום כבר כמעט לכל אחד ובערך באותם נושאים. הדרך שבה היא מקמטת את אפה הסולד והמנומש כשמשהו אינו מוצא חן בעיניה - זו המהות שלה ורק שלה.

על הספה הזו אנחנו נמצאים בפעם הראשונה. בשר נוגע בבשר וחום מוחלף. מגע שיער סומר. ללא מילים אנחנו. אומרים ללא מילים, מבט של עין נחפזת כאילו בטעות. אני אומד אותה והיא אותי.

האצבעות שלה לובשות חיים משלהן, זו בתוך זו, שלובות ומתכווצות ומתפרשות אל רעותן. אנחנו מחליפים תנוחה, לשנייה קרובים יותר, לשנייה מתרחקים מאוד.

אני שואל אותה מה שלומה, היא מהמהמת משהו בתגובה, אני מסתפק בכך ושוב שתיקה. אני חייב לשבור אותה, את השתיקה הזו - ולא תוחמץ ההזדמנות. אני אמור להיות כן איתה. אני אמור לשתף אותה במה שעשוי להפוך להיות שלנו ברבות הזמן.

לכן אני מספר לה שאני גר ממול ושאני צופה בה מבעד לחלון, כל ערב, באותן שעות, נשען על המקרר שלי, החם.

היא לא נראית מופתעת כלל. היא רק שואלת אם אני עצוב ובודד עד כדי כך ואני אומר שכן ואני חושב ביני לבין עצמי שלא ידעתי עד כמה עד ששאלה את השאלה הזו ואני מופתע.

"כן" - אני אומר לה - "אני עצוב מאוד".

היא מהנהנת. היא מטילה מחיצה של שערות על הפנים שלה ומתחבאת מאחוריהן לתכנן, כנראה, את המהלכים הבאים. אני כמה להחליק על השפעה הזו שנוצצת ככה באור המלאכותי והלבן. יש לחשוף מתחת לה את הצוואר שלה הפועם.

פתאום היא מספרת לי סיפור שלא קשור בכלל. אני מקשיב עד שאני מבין שהיא מספרת לי על יחסינו. יש בו פרטים רבים, בסיפור הזה שלה, יותר מאשר בסיפור שלי, הרבה יותר. ככלות הכל, היה לה זמן רב לחשוב עליו בעודי עסוק בתצפיות. הוא מעובד לפרטים הכי דקים ומעודנים.

עכשיו ברור שאין מה להמשיך. הלילה כבר מזמן זקן והשעונים כולם מראים אותה שעה כאילו קשרו נגדנו קשר. אני קם באנחה ואני לוחץ לה את היד וכל הזמן אני רוצה לחבק אותה ולהרגיש את החזה שלה נמחץ ואת החמימות המחלחלת בינינו כמו ערובה לאהבה , מה שאין היום וכנראה שלא יהיה אף פעם. לא בינינו, לפחות.

אני נסוג אל הפינה שלי, איזור חשוך בין המקרר לקיר. היא מתקרבת לחלון, נשענת על מעקה בגובה המותניים ומכופפת החוצה את פלג גופה העליון. כמעט ניתן לשמוע אותה נושמת את האוויר הקר של הלילה הזה. עיניה סורקות את החשיכה. כמו מלכודת שהיא יודעת שנמצאת שם ושהיא נמצאת בה כבר. אולי היא שמה לב לנוכחותי ? אולי אני משתקף בחלונה ? הייתכן שכל הרגליים הארוכות האלה אינם אלא ...

עכשיו היא מביטה הישר אל הדירה שלי. היא בוחנת את החלון החשוך הממסגר את הריהוט המוזיאוני והקר. אני לא משתקף בו. זה סמלי. אני לא קיים בתוך הדירה שלי.

גם לא כהשתקפות.

זה סיפור על אהבה, הסיפור שהיא סיימה לספר לי. בפתח, אני נושק לה על לחייה, אני לא מעז שנית, אני לא מעז יותר. אני יורד במדרגות והיא עומדת על המישורת ומביטה אחריי, משלחת אותי בברכת פרידה, כמו שהיו משלחים פעם לוחמים. יוליסס מפליג במדרגות. מבט אחרון בה מגלה צל בין משקופים שגם הם מוצללים, על רקע פתח מואר שמוביל לבית שאני נכנס אליו ערב ערב מן הצללים ואליהם.

כשאני אחזור אל הדירה שלי, אני לא אדליק את האור. היא בטח תתקרב אל החלון, תשען על מעקה בגובה המותניים (שלה) ותכופף החוצה את פלג גופה העליון. היא תאמץ את עיניה, אבל לא תראה דבר. אני אדאג לכך.

רק אם היא מאוד תרצה וגם תדע לאן, היא תפנה את המבט השחור שלה אל החלון שלי ותקלוט - בזווית העין, בחלקיק שנייה - מין צל, מין השתקפות. זה אני ואני נסוג אחורה, עמוק אל תוך הבית הזה שפעם היה של שנינו - ונעלם.