חתונה כפרית

בגליצ'ניק, בכפר קטן במקדוניה, אני יודע שהרגע הזה יהפוך לזכרון. מאוחר יותר, כשאני רואה את התצלומים, הם מצהיבים ודהים ונטמנים במגירות אל מול עיניי. טודה מביט בי מאחד מהם. הוא צעיר וזקוף ויש לו חתימת זקן ושפם שהוא מטפח בקפידה. הוא בלי סיגריה ואפילו זה נראה טבעי. לידו עומדת קייטי, מחייכת אל המצלמה בספקנות, בהטיית ראש. יש לה פה רחב ועיניים מאירות והיא מאוהבת בי. לידיה בתמונה הזאת, אנחנו עדיין יחד, השיער השחור שלה צומח פרע. שבוע אחר כך היא גזזה אותו במספרה קטנה בסקופיה ואני שכחתי להחמיא לה.

אני עומד מובדל מעט, משקיף על כולנו, משקיף על עצמי.

בבוקר של סופשבוע קמנו מוקדם מהרגיל. לידיה הכינה כריכים בעמלנות וארזה אותם בשקיות מרשרשות מניילון. באתי בה מהעורף והיא נאנקה סביבי, האצבעות שלה נאחזות במרגרינה. אנחנו לא אומרים מילה, רק מתקלחים, לובשים בגדי קיץ וממתינים עד שטודה מצלצל בפעמון ועד שאנחנו פותחים אליו ומחייכים. הוא מילא את כל מסגרת הדלת באימונית ובנעלי התעמלות והסיגריה שלו באה באפנו.

"קייטי ממתינה למטה במכונית" – אמר. טודה תמיד רומז כשהוא רוצה משהו.

למטה קייטי בכסא שמוט גב, עיניים עצומות מופקרת לשמש. היא לבושה לבן כמו פרפר גדול (יש פרפרים דמויי פיסות נייר בסקופיה, לבנים, קרועי כנפיים, רמוסים על הרצפה של הדירה שלנו). אנחנו מטלטלים את המכונית בכניסתנו והיא פוערת אלינו שני איים כחולים : זדראבו. זדראבו.

במהלך הנסיעה לא שתקנו אפילו רגע אחד. קראנו זה לזה קטעים מעיתונים, קנינו משהו לשתות. במרפסת של מלון קטן, שתינו קפה מספלים זעירים, מפורקדים בשמש על כסאות מתקפלים. במלון אחר, מרוחק מעט, שכרנו שני חדרים : טודה וקייטי באחד מהם, לידיה ואני בשני, מרפסת קטנה משותפת.

את הנסיעה לכפר תכננו כמו מבצע צבאי : שעות, מסלולים, דרכים חלופיות, מכשולים אפשריים. נסענו בשבילים בוציים, מפלסים דרך בין עדרים קטנים של פרות, עוצרים לבחון זן של ארבה שריבד את הדרך.

זו היתה חתונה מסורתית, טקס שנתי פולקלוריסטי. תלבושות רקומות ססגוניות, מוסיקה חדגונית מהפנטת, תפקידים גבריים ונשיים ברורים.