גלים קצרים

גלים קצרים

ישבתי בכורסת העור המרוטה שלנו ובכיתי כמו ילד, גרוע מילד. דמעות, נזלת, ליחה, רצף שהופסק רק בשיעולים צרודים. היפחות נגמרו, אבל כל היתר נמשך, כל הנוזלים שהציפו אותי ואת המסעד. הכורסא היתה רהיט שניתן לנו כתחליף, "באופן זמני", עד שנקבל את ריהוט הסלון היקר, שרכשנו. החנות פשטה את הרגל ומכל הכסף שהיה לנו נותרו רק ספה ושתי כורסאות בצבע חול מלוכלך, על מדבר של מרצפות. אפילו שטיח לא היה שם, או פינת אכילה. בחדר השינה היה מזרן גדול שקיבלנו על חשבון המיטה. סיגל נהגה לפתוח את דלת הכניסה ולצעוק : "שלוםת נווה מדבר שלי", או "פטה מורגנה" וככה ידעתי מה המצב רוח שלה. בזמן האחרון, הפסיקה אפילו את זה, לא דיברנו. היא הסתגרה בישימון שלה - חדר ריק מאחורי דלת עץ חומה שנפרקה מציריה בכל פעם שפתחנו או שסגרנו אותה. היתה שלוחת טלפון שם ואני שמעתי אותה מנמיכה קול, מחייגת בקדחתנות, צוחקת לעיתים.

בכיתי מפני שסיגל השמיעה לי ברדיו את כל השירים שלימדה אותי לאהוב. האמת : לא אהבתי מוסיקה לפני שהיכרתי אותה. רק אמרתי שאני אוהב מוסיקה קלאסית כי זה נשמע אשכנזי והעמיד אותי מדרגה אחת מעל כולם. סיגל השמיעה לי והקריאה לי ואיתה שתיתי את הבירה הראשונה שלי ושיחקתי שש-בש. כל זה היה בלונדון, הרבה לפני שעזבה הכל וחזרה לארץ.

רדפתי אחריה, כמובן. הבית בלונדון היה גדול מדי בלעדיה. הדירה ששכרנו ברמת-גן היתה חדשה וריקה ונשארה כזו. סיגל הביאה את החתול שלה בכלוב נשיאה מסורג ודאגה להתקין תריס ונציאני שהפריד בין חדר המגורים למטבח. אחר כך שבתה ושקעה אל השתיקות הארוכות ואל השינה העצובה, הממושכת שלה.

סיגל אמרה שהיא רוצה לשרת בצבא, בגלי צה"ל. היה לה חוש מוסיקלי, היא הבינה במוסיקה, היתה לה ספריה גדולה של תקליטים. כל זה היה נכון ואני הפכתי עולמות וכתבתי מכתבים ובסוף קיבלו אותה לצבא למרות הסכרת שאכלה בה בכל פה.

לפני שהתקבלה, ראיין אותה יואב, שדרן פופולרי, מנחה של תוכניות מוסיקה, אורים ותומים של המקצוע. הם נמשכו זה לזה : אשתו עזבה אותו, היא נותרה איתי, שניהם היו מדוכאים. היא החלה להיעלם לשעות שהלכו והתארכו עד שהפכו ללילות שלמים.

תמיד המתנתי לה בחלון הענק שנקרע אל הרחוב בסלון שלנו. במרפסת הדו-ממדית הזו עמדתי, רכון אל המעקה באלכסון בגלל שורות התקליטים שנקוו על הרצפה. הבטתי בעמוד המודעות העגול, בהילות הפנסים, באנשים ששבו אל בתים חמים וחיכיתי לה.

המכונית ששכרתי עבורה טרטרה ונתנה לי אתראה מוקדמת. דילגתי למטה על פני מדרגות מיותרות ועמדתי על המדרכה. סיגל החנתה את המכונית בקלות, מחליקה, בולמת באחת, שקטה וקרירה.

”מה אתה עושה פה ?" ואז : "הייתי אצל יואב, נסחפנו, דיברנו. הוא כל כך אוהב את האשה השמנה שלו, כואבים לו הגירושין האלה. אני חושבת שהוא נמשך אליי. הוא אמר שאין כמו הידע שלי במוסיקה." - ואני נשרך אחריה, מתאמץ להדביק, מתנשם, הבושם שלה בא בי, מעורב (פאראנויה) בזיעה גברית שמנה.

"אכלת משהו ?"

על השולחן גבינות, נקניקים, לחם פרוס מרגרינה. היא ערכה משתה פרטי על הצלחת שלה והתבוננה בריקנות שמולי בחוסר נחת.

"תאכל משהו, נראה שלא אכלת כל היום"

נכון. לסיגל יש אינטואיציות. הכנסתי משהו תפל, דחוס בין שני דברים חסרי טעם, לפה. לעסתי בתנועות מוכניות, בלעתי, הגרגרת כמו מעלית.

בעיניים מושפלות, לא אופייני, סיגל אמרה לי :

"מחר יום שישי ויואב הזמין אותי לאולפן להכין תוכנית. אני רוצה שתקשיב לזה."

משכתי בכתפיים. גם בלי שתבקש הייתי מקשיב, לשמוע את הקול שלה, את הצחוק המדרדר, לדמות את האצבעות שלה מחליפות תקליטים, בדקדקנות, במיומנות, על המקול.

"נלך לישון" - נזפה - "איבדתי את התיאבון עם כל הפרצופים שלך."

במיטה עירום לבן, רופס (שלי) מול עירום לבן, רופס (שלה). הגב שלה מופנה אליי, התחת שלה, צל של חריץ, קימור כף רגל. נגעתי בה והיא נרתעה בלי מילים. ועם מילים : "אתה יודע שאני לא יכולה". ידעתי ובכל זאת נגעתי.

בכיתי כי השירים היו נכונים כל כך, כמו פתק בכתב היד המעוגל שלה. שירים שאמרו שאין סיכוי ושלרצות זה לא מספיק וקלישאות שהתגשמו בינינו. ככל שתכפה המוסיקה, הטלטלתי, כבשתי פנים בכפות ידיים רטובות, געיתי, חבטתי בעור (הכורסא).

אותו לילה לא חזרה ואני, על המזרון הענק, נישא על גלים קצרים של כאב.

למחרת בבוקר, בעיגולים שחורים גסים מתחת לעיניה, בעור צפוד, בשיער סתור, אמרה לי סיגל : "הוא אמר לי שאנחנו רק חברים לעבודה, שאין מקום בינינו ליותר מזה.”

"טוב שלא לפחות מזה."

"אני שונאת אותך" - הקול של סיגל היה מדעי, בלחץ מווסת. לא הופתעתי כשהכתפיים שלה רטטו והיא נסדקה, שופכת קפה ודמעות על כיסוי המיטה החדש שלנו.

"אני פה" - הוספתי - "תמיד אני פה."

סיגל נשפה בי באף מלא והשפתיים שלה נסגרו בעיגול, כולאות בוז :

"אתה לא שווה. זה לא זה איתך. אני צריכה גבר."

ניסיתי להבין. בטח הפנים שלי השתנו, רכנתי קדימה, הנחתי כף יד חמה.

"אני אוהבת אותך" - לעלעה סיגל, נזהרת שלא לטבוע בגלים שפרצו ממנה, תכופים ומלוחים - "אבל כמו אח, לא כמו גבר."

לגמתי מהקפה והיא הביטה בי בתיעוב.

"אני לא יכולה יותר" - אמרה. היא זינקה מהמיטה, התלבשה, לא צחצחה שיניים, בלי להתרחץ, יצאה וטרקה את הדלת אחריה.

לא העזתי לזוז. חשבתי שאם אזוז, משהו נורא יקרה, סיגל לא תחזור, או שיקרה לה משהו, או שיקרה לי משהו. הלכתי בין חדרי הבית בשקט, פה ושם עלעלתי בספר, אבל לא הפעלתי שום מכשיר חשמלי, אפילו לא מזגן. אני לא זוכר מה אכלתי, אני לא מאמין שאכלתי.

בערב סיגל חזרה ומצאה אותי לבוש באותם הבגדים. היא הביאה איתה ארגזי קרטון חומים וחוטי קשירה לבנים. היא הטילה את כל הדברים שלה לתוך האריזות בלי סדר וקשרה אותם בקשרים שהידקה, לשון בין השפתיים, במאמץ.

כשהחלה לקחת התקליטים לא הסכמתי. ישבנו על הרצפה הקרה, בין ערימות, בין אריזות והתווכחנו (זה כן, זה לא, זה שלי - מה כבר תעשה בזה, אתה אוהב מוסיקה פחות ממני). כשסיימנו, היא שמה את החתול שלה בכלוב ועטפה אותו בזהירות בכיסוי קטיפתי משונץ.

"גיל יבוא מחר לקחת הכל" - אמרה בפשטות, הרימה את החתול בכלוב וסגרה את הדלת מאחוריה באיטיות.

הערמתי את הארגזים זה על גבי זה בזהירות והקפתי את הזירה בחוט הקשירה הלבן. כמו קווי מתאר של גווייה נח החוט וככל שירדה החשיכה, התעצמו הארגזים והתמזגו. אמרתי לעצמי שהחוט ודאי יגן עליי.

הסטתי את המתג ואור עמום, צהוב, הציף את החדר שבו קברתי, שכבה על גבי שכבה, את הספרים שלי. התיישבתי על הרצפה, גבי אליהם, רגליי פרושות בארכנות קדימה.

בעט מגומגם רשמתי על נייר משובץ (מתחת לרשימת קניות דהויה בכתב היד של סיגל) : "ניתוח היחסים והשערות לגבי הסיבה להתפרקותם".