הרהור באמצע כתיבת סיפור אחר לגמרי

הרהור באמצע כתיבת סיפור אחר לגמרי

אני חושב איך זה יהיה לחזור.

המראה הראשון יהיה, כמובן, דרך אספלט, צהובה משמש, רותחת עד לפתח הבית.

הלכתי הרבה בדרך הזו, לבד ועם אחרים ועם נעמי ושוב לבד. תמיד היו אותם שמיים.

מי יודע מתי אחזור.

כשאחזור, אבא יעמוד בפתח גדר מתכת שחלודה ניבעה בה, מזמן חדל ללחום, חמוש בצבע לבן. חודים מותשים שמסתתרים מאחורי ברושים ("חובה לגמוז כל קיץ, אבל למי יש כוח").

אבא שלי יעמוד שם (אני מניח) וילבש גופיה שהצהיבה עם חורים שחורי שוליים (כאילו ירו בו. הוא מחכה לי, שתמיד יודע הכל, לומר לו, האם זה כך, כלומר, האם עליו למות).

האמת היא שגם אני חוזר אל הבית הזה עייף. פעם היה לי כוח להיות להם. עכשיו, אני צחיח ומאוכל.

דקה אחת (לא יותר) אני ואבא שלי עומדים זה בזה ומביטים, אנשים זקנים אנחנו. אחר כך, בעיניים חנוקות, בגרון לח, הוא אומר רק : "שמואל".

(אני מרכין ראש) לא יכולתי לחזור לפני כן.

הבנקים (הוא יודע), הוא יודע.

הוא מנשק אותי על שתי הלחיים נשיקות מרפרפות ויבשות, כאילו שילח בי פרפרים מאובקים. אני ממהר לנעוץ בהן סיכות של זכרון (ואנחנו נכנסים הביתה).

את ארצי כבר לא אמצא בבית. מזמן עזב, בזעם, בהנה פתאומית, בחוסר ישע

(מה כבר יכול לעשות לעבר שלו ובהורים, הרי אסור להכות).

רק הגוף שלו פה, גדול, שרירי, מזיע לתוך צמר שיער סמיך והעיניים שלו כבויות כמו הר געש

(אני מוכן שיתפרץ).

הוא רואה אותי, אומר שלום חטוף ועולה לחדר שלו בהפגנתיות.

(הוא בן שלושים ? יותר ? מי יודע מתי אחזור. חוץ מזה …)

סימה ואבינועם - האלימות שלהם קרה, יש משהו מסוגנן בתוקפנות שלהם (אנשי צבא). אינני אומר שהם כועסים פחות, אולי להיפך. אולי הפחד מהכעס זה מה שאיבן אותם בתנוחות הרגשיות האלה, כמו לבה שקפאה באמצע עיר.

איתם אני לא בקשר. גם לא עם ארצי. אני מבין שגם זה מכעס, אבל לא מעז לחשוב על מה.

אחרי שאפרוק את המזוודות שלי בחדר של סימה, אשב על המיטה הצרה שלה ואתבונן בתמונה שעל השידה. סימה שמנמונת, מנגנת במנדולינה זעירה, כפות ידיה תפוחים מגוממים. ריהוט עץ ישן משחים בכל הבית.

באבחה אני חושב על דני. קשה לי לדמות אותו עם שיער מאפיר.

(השפה נאבקת בי. מילים נרתעות ממפתן ההכרה, אני נושא אותן מעבר לו, כלות מסורבלות, מטלטלות רגליים).

לי ולדני היו טקסים, פחדים קטנים, הוודאות שנפתיע זה את זה.

(מה שהזמן עושה לאנשים ומה שהם מעוללים לו).

דני עישן מקטרת, אחר כך עישן סיגריות ואחר כך בכלל לא (למשל. והמלבושים שלו…).

מה עוד אני זוכר ממנו (זוטות) : דברים שלבש ודברים שאכל ודברים שאמר.

ככה אני זוכר את כולם.

(הם משתטחים על מסך הטלוויזיה הפנימי שלי, מרצדים בלי קול, מתפוררים לנקודות, מאבדים צבע).

יש ימים שאני אוגר בהם מוות כמו (דימוי של ברוקר) בתוכנית חסכון עם מועד פדיון שרק הבנק יודע.

ותל-אביב ?

כל הרחובות שלה גדושים בגרסאות שלי (בזמן עבר).

שלי ושל נעמי.

(להיות בתל-אביב זה להיות בנעמי) והפרידה

אראה תמהוני (חולה) אם אעצור כל כמה מטרים לעכל את העבר שלי. בטח אביט בקרנות רחוב, בפאבים (מסויימים) (ודאי) במסעדות (ובכל מיני מרתפים, עם ובלי אפופי עשן, שזמרות ג'אז מתחילות מופיעות בהם).

מכאן לכלא, מהצבא לכאן, משניהם לנעמי ולסיגל.

לידיה שואלת משהו

(המבטא שלה זר לה וזר לי) ואני עונה לה (פניי נעווים) (בחוץ שמש נוכרייה)

כמו תמיד, היא מבינה ומניחה לי.

(לידיה אשה אוהבת)

אבל (אני חושב) אפילו אם אבוא איתה הביתה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

נמאס להם ללוות אותי אל שום מקום.

בחתונה שלי ושל לידיה, אבא יקשיב למחלות שמדברות אליו, אמא תשב כבויה לידו ומסביב קהל רב של צללים שפעם היו לי אחים ואחיות וחברים ועיר ונעמי.

לידיה מביאה לי כוס תה

(ומנשקת במפגש שבין הגרון שלי לשכם)