הסבל של להיות קפקא

הסבל של להיות קפקא

בערב, על גשר צ'רלס, נתתי מטבע שחוק של עשר קורונות צ'כיות לנגן זקן. היה לו שפם עבות ושיער סמיך, משוך לאחור, שרואים רק בתמונות מוכתמות גיל של ותיקי מלחמה. היה לו מבט מוכה וכתמי הכבד שבכפות ידיו יצרו קשת חומה כשלחץ בקשיות ראומטית, כפתור אחר כפתור, באקורדיון בלוי. חורים גדולים נפערו בבטן הכלי המתפורר והזקן הפציר בו בכל גופו, גוחן ומתפלל אל האוויר שכלא ושחרר לסירוגין, בתנועות כמעט עוויתיות. עצבות גדולה.

חשבתי על אבא שלי, שהוא בן גילו של הנגן ועל איך שהוא מעמיס סחורות כבדות על שתי כתפי השור שלו, שמחווירות ודאי, בעקת המשקל.

בעקלקלות אופיינית חשבתי על קפקא ועל אבא שלו.

בספר מבקרים רשמתי, באנגלית ובעברית, בכתב היד המעוגל שלי : "מה עדיף : הסבל של להיות קפקא - או הסבל של לא להיות קפקא לעולם ?"

חשבתי על ספר הסיפורים הראשון שלי כשכתבתי את המשפט הזה. המרחק בין שגעון גדלות לגדלות עד שגעון, הדרך הקצרה הזו שקפקא עשה אותה פעמים רבות, המבט שלו, האפילה שנשקפה משתי עיניו, שהאור שבחוץ פחד להנתז מהן.

בטלפון אני אומר לאח שלי : "שלח לי עיתונים בעברית, קנה לי מילון בכרך אחד, אני שוכח את השפה."

כמו נכות נרכשת, כמו גיל, אקורדיון השפה שלי נמלט מלחצניו והאצבעות מוצאות את עצמן מחליקות אל חללים. אני מפציר בדף בגוף רכון, בעט קשוי, בזרוע נטויה.

הבעייה בספר שני היא הספר הראשון. אני נמלא פחדים : מהחד פעמיות שלי, מהאימפוטנציה של העט שמסרב להזריע את הנייר המבקש להכתב. אני נאחז בקפקא, בפראג, בלילות הלבנים שלו, מכה בכפות רגליים אנורקטיות במרצפות הפדנטיות של העיר.

אני אומר ללידיה : ,אני חייב להיות מאוד עצוב כדי לכתוב" ולידיה מהנהנת בעיניים אוהבות ואומרת : "אני רעבה."

בבסיס כל זה ישנה עסקה. אח שלי, הקטן, כרת את הברית הזו בין הבתרים של שפיותו ואני מסרב לה ולפיתוי. להצלב זה לא הסגנון שלי. אני אוהב יין אדום ונשים רובנסיות. קפקא כמעט שלא זיין, או שזיין זונות. הוא נגעל מהמחשבה על אביו היודע, בפריות, את אימו. מה זה מוכיח ? אני כועס עליו : הוא חבש כובעי באולר גנדרניים, תייר ללא הפסק, זכה בפרסים ספרותיים. הוא מת מהמחלה הנכונה. קפקא היה בון טון לאורך כל הדרך, עורך דין בחברת ביטוח.

זו קנאה. פרנץ חצב את קפקא מתוך ההר של עצמו. זו גדולה. אני נאלץ לייבא כדי לייצא. מטפורה של סחר חוץ.

לידיה אומרת שוב : "אני רעבה" ואני מתבונן בה כבזרה. היא קטנה מאוד. יש לה פנים שהם הכלאה בין זקנה בלקנית לתינוק שובב. אנחנו יושבים בבית קפה פינתי שמשקיף על בית סכריני בורוד. הראש של קפקא פורץ מהקיר, מגולף באבן שחורה. העיניים שלו קרובות רק זו לזו ורחוקות מכל היתר. הוא מתאמן בלהיות רעב. אנחנו לא.

"הערב נלך לשמוע את הרקוויאם של מוצארט" - אני אומר ללידיה וטיפות של גשם מסודר מציפות את השולחן שלנו.

"לראות" - היא מתקנת אותי ונאבקת בשתי דבורים שמנצחות אותה - "לראות את הרקוויאם."

נכנסנו אל הבית שבו נולד פרנץ קפקא, הסופר.

אחרי שרשמתי בספר המבקרים, אמרה לידיה : "לא ציינת את השנה" ורק אז שמתי לב שזה נכון.

היתה שם זקנה אחת שראתה את האותיות העבריות שעל חולצת הטי שלי (פוסטרים ומסגרות ברחוב בן יהודה).

היא אמרה : "הוא היה יהודי, אתה יודע." חייכתי. מקדש מלא בטליתות ובגביעי יין, כאילו היו שני אלה הסמלים של חייו.

אמרתי שאני יודע, אבל לא אמרתי לה שגם אני יהודי. למה לכפות עליה צביעות ? כתובת בעברית אינה הוכחה מעבר לספק סביר. הזקנה ניסתה להחמיא לי : "קראתי מה כתבת. לא צריך תאריך. יש משפטים שפגים תוקף, כמו מוצרי חלב ויש משפטים כמו שלך." הנשימה שלה התקצרה.

ככה עזבנו אותה, לא בטוחה ברושם שעשתה עלינו. בכלל, הבית הזה, כולו זיוף, הבית המקורי איננו וקפקא נדד בין בתים אחרים. איפה היתה הטירה האמיתית שלו?

ללידיה אמרתי : "אין דבר כזה, כתיבה לא אוטוביוגרפית. סמסא זה משחק אותיות על קפקא, שזה בכלל שם של ציפור קטנה." אמרתי לה את זה בחלון חנות הספרים שהיתה פעם של ג'ולי והרמן קפקא, הוריו. הגרמנית שלו היתה מזוהמת בזיעה שלהם. הוא הקיז אותם מתוך עצמו, סיפור אחרי סיפור, בלי הצלחה.

אמא אמרה לי : "אני לא רוצה לקרוא את הספר שלך. למה לי לקרוא על אנשים שאני מכירה ?"

אח שלי אמר שקניתי הצלחה במחיר הכפשה. הוא סירב לתת לאימי לקרוא את מאמרי הביקורת האוהדים (הפעם הראשונה שסירב לי משהו).

"אין דבר כזה, כתיבה לא אוטוביוגרפית".

בערב יורד אור גדול על פראג. הוא מכליב בירוק צריחים של כנסיות ומנזרים ומבצרים בקטיפה שחורה של לילה. כתלים קרובים מתיזים ביניהם צלילי צעדים. איש אחד עם מריונטה מציב שלט "הפסקה" על הרשמקול שלו, מטלטל את ידו במרץ, כדי לשכך כאב ויושב ומונה בכובד ראש קורונות צ'כיות שחוקות.