הבולים של מר פלג

בבוקר הסתלסל קולו הסמיך של מר פלג ונשבר אל הרצפה שלנו, שהיתה גם התקרה שלו. אמא האזינה לו בערגה שהיתה שמורה אצלה לכל דבר "תרבותי". אני גלגלתי את עיניי, דוחק אותן אל העפעפיים עד שחטפתי כאב ראש והפסקתי. זו היתה הדרך שלי להביע זלזול מתנשא, המחווה הגופנית הזו עשתה אותי עליון. אמא הביטה בי במיאוס, הפנתה אליי גב בסוודר קמוט והמשיכה לנקות אבק. היא קראה לזה "נקיון יסודי". בסוף זה תמיד נגמר במכות, כי הרסנו לה את כל העבודה, לכלכנו משהו, את המקרר, את הרצפה.

"אתה צריך לקחת את שרון לקופת חולים" – אמרה מאחורי הגב שלה.

בדיוק על זה כתבתי ביומן שחור הכריכה שלי, על איך שפחדתי לקחת את כל האחים הקטנים האלה לכל מיני מקומות. למשל, לא זכרתי איפה הקופת חולים החדשה ואמרתי את זה לאמא. זה עצבן אותה ורק כשנרגעה הסבירה לי וציירה מפה בכתב היד המוקפד שלה. טמנתי את המפה בכיס, נטלתי את ידו של שרון, זעירה עד להבעית והלכנו. ביד השנייה החזקתי צנצנת גדולה, עטופה בנייר הזול, שעליו רשמו הרופאים את הבדיקות. כולם הכירו את הנייר הזה, את הצנצנות שהוא עטף, אותי ואת האח שלי. בסוף דחפתי את הצנצנת המלאה לכיס ומשכתי בידו של אחי בחוזקה, לגמור עם הסיוט הזה. הוא זירז את צעדיו בשתיקה של מי שמורגל באלימות.

בקופת חולים דקרו את אצבעו במכיתת זכוכית שקופה ובתנועה מהירה. לא פרץ דם עד שלחצו אותו משני הכיוונים וגם אז בעצלתיים. אחי התבונן בדם שלו בעיניים קרועות ומשך אליו את האצבע. אחר כך שלף אותה והתבונן בצמר גפן המסמיק שעיטר את קצה. בדרך בכה הרבה ואני ניסיתי להרגיע אותו בהגיון ובדברי כיבושים. המצאתי עבורו סיפור וכשנפל כדור הכותנה לאדמה, קברנו אותו בה והוא צחק, שוכח את הכאב.

בחדר המדרגות, הגבהתי את עצמי על קצות אצבעותיי ודחקתי במכתב העבה שנח בתיבת המכתבים הגדולה של פלג. תמיד היה מקבל מכתבים בשפה זרה וגדושים בולים גדולים וצבעוניים. לא העזתי להחזיר אותם לתיבה בלי הבולים, אז זרקתי אותם באחד מפחי האשפה מבטון שנבנו במדשאה, ליד המשחקים.

חשבתי על זה שאולי המכתבים חסרים לפלג. לא ריחמתי עליו, רק פחדתי שמרוב שהם חסרים לו הוא ירגיש במשהו וזה ייגמר ברע.

המכתב נתקע בפתח התיבה ואני קרעתי אותו ממנה וטמנתי אותו בתוך המכנסיים, מחפה עליו בחולצה שמוטה. הדלת של רובין, השכן, נפתחה והוא הציץ בי מתחת לגבות רעות. מאחוריו נדחקה אליו הבת המפגרת שלו, עם כתף תמהה אחת למעלה וחיוך נבוך.

הוא טרק את הדלת ושוב השתרר שקט קריר בחדר המדרגות.

אחי טיפס אחריי בפסיעות שמנמנות ובבית אני פרשתי למקלחת ותלשתי את הבולים מהמעטפה הבשרנית. הייתי בבעיה, היכן להטמין את מה שנותר מהמכתב ושוב שימשו אותי המכנסיים. כשיצאתי מהמקלחת, אמא ניקתה כתמי ידיים מהזגוגית הגדולה שהפרידה את הסלון שלנו מהעולם.

"אלזה היתה פה, חיפשה אותך שתלמד אותה" – אמרה בקול שטוח, אדוות חרוצות ריצדו בגוף שלה. ישבתי על כורסא מאחורי הניקיון שלה והאזנתי לחריקות של הסמרטוט על השמשות. אלזה היתה השכנה שלנו, גרמניה אמיתית, גם נראתה ככה, עם אף סולד, שיער בלונדי קפוא ועור צח שעטף את הגוף הענק שלה. היא היתה נשואה למנדל היהודי, נמוך, קרח, שמן ("אבל לב של זהב" – אמא מוסיפה). היו להם שישה ילדים ויגאל שהיה ילד חולה נפש מקרית חרושת, הכל בגלל ההתעללויות של אמא שלו. אהבתי ללמד את אלזה כי היא השאילה לי את ספרי האוניברסיטה הפתוחה שלה.

מיששתי את הבולים בכיס שלי ועמדתי ללכת כשאמא אמרה : "בקרוב יהיה לך אח קטן". נזכרתי איך היא כעסה שאבא אפילו לא ביקר אותה בפעמים שעברו, בבית החולים, עם פרחים, כמו שכל אמא טרייה אוהבת.

היא הצליחה להפתיע אותי ואני אמרתי "באמת" ואמא גיחכה אל עצמה ואל הסמרטוט שלא חדל לרגע.

אצל אלזה ישבתי שעתיים. בכתב יד מאומץ היא סיכמה את השיעור והקליטה ברשמקול שולחני אפור כל מה שאמרנו. מילאנו יחד מבחן עצמי אחד. כל זה היה באווירה מאוד אירופית, כמו שדימיינתי לעצמי בית בוינה, בתקופת פרנץ יוזף. רק הילדים שלה היו ישראליים מדי וקלקלו לנו. כשסיימנו, היא הודתה לי ואני חשבתי על מרסל המשותק, הבן של רובין, שהזמין אותי אליו לראות איך אני מתקדם בשחמט. כבר כמה פעמים הזמין ורק עכשיו רציתי להיענות לו. במדרגות ירדתי בארשת חשיבות עצמית ונקשתי בדלת של רובין.

מרסל פתח אותה, על כסא הגלגלים שלו, כאילו המתין מאחוריה מאז שהזמין אותי לפני חודשים. יש לו פנים זוויתיים, שמתנפצים בחיוך עוויתי. יש לו מכונית מפוארת של נכה (פעם נסעתי איתו לאוניברסיטה). ההורים שלו שניהם ניצולי שואה שהתחתנו בארץ ("מסכנים, תראו מה שיצא להם" – אומרת אמא ומתכוונת לבת המפגרת המחייכת ולמרסל שמגלגל את עצמו בידיים מגויידות ממאמץ). הלכתי במסדרון חשוך, אפוף ריחות של מקום אחר. אור שבא בין וילונות נח בכבדות צהובה על תצלומים במסגרות של עלעלי זהב דהים.

החדר של מרסל מואר יותר. הוא פינה כמה ספרים מהמיטה והחווה לי בידו לשבת, להשתוות אליו. שאל אם אני זוכר מה שלימד אותי בפעם שעברה, זכרתי. שיחקנו משחק שחמט אחד, שבו הפסדתי והוא הרצה בסבלנות מדוע. אמא של מרסל באה אל החדר, תמוהת כתף, כמו הבת שלה ("הבת כמו האמא והבן כמו האבא, שאלוהים יסלח לי" – אומרת אמא ומצקצקת בלשונה). היא הגישה לנו משקה דלוח שמתפורר בו פרי כהה, קרעים קרעים. היא חמקה מהחדר כמו צל ומרסל, כרגל, סיפר לי איך זה להיות נכה.

"אני רוצה בחורות" – אמר לי – "אתה יודע איך זה, הן יפות בגיל הזה, מתעגלות. אני מת שתהיה לי חברה, אבל מי תסתכל עליי, עם כל זה …" – הוא היכה בכסא הגלגלים שלו בפרקי אצבעותיו, אפילו לא עיווה את פניו בכאב.

מרסל דיבר על שחמט ועל עצמו ואני חשבתי מתי זה ייגמר ואיך אני אצא מהחדר הזה, כשפעמון הדלת מצלצל. אחותו של מרסל חצתה את המסדרון שמחוץ לחדרו, בטפיפה לא סדורה. היא פתחה את הדלת ואחר כך קראה בקול של מפגרת לאביו של מרסל. מהדלת נשמעו קולות שיחה מהוסים.

אבא של מרסל פתח את דלת חדרו וניצב במסגרתה, לבוש בגופייה, במכנסיים קצרים ובגרביים. היה לו חיוך רע כשאמר :

"יש לאורח שלך אורח" – במבטא זר. מאחוריו הופיע בנימוס ראשו של פלג. הוא תר את החדר בעיניים קצרות רואי וכשמצא אותי, שף את שפמו בשתי אצבעות.

"אני רוצה לדבר איתך, תוכל לעלות אלינו ?"

רובין לא זז מהדלת. להיפך, הוא נשען עליה כאילו התכונן לחסום את המעבר.

"תראה" – אמר פלג – "אני רק רוצה לדבר איתך, אל תפחד".

כשראה שאני לא זז הרצינו פניו :

"שמואל"- אמר – "אתה ילד מבית טוב ומחונך. שמעתי שאתה אוסף בולים, זה נכון?"

"זה נכון" – אמר מרסל ואני העפתי בו מבט לא רצוני, של אחרי בגידה – "יש לו אוסף גדול בשישה אלבומים".

"כל הכבוד" – אמר פלג, עדיין מאחורי גבו של רובין – "יש לי הרבה בולים שאני רוצה לתת לך, מארצות רחוקות."

"הוא גונב את הבולים מהמכתבים" – אומר רובין ופניו מתקדרים – "ראיתי אותו עושה את זה אפילו הבוקר".

פחדתי להכחיש. בגופיית העבודה המוכתמת שלו נראה רובין כמסוגל לכל. מרסל הסיע את הכסא שלו הרחק ממני, כאילו יש לי מחלה מדבקת. אפשר היה לשמוע את הנשימה שלו נעצרת.

"שמואל" – אמר פלג, המשקפיים שלו התערפלו והוא הסיר אותם וקינח אותם בקצה העניבה – "לא אכפת לי מהבולים. אכפת לי מהמכתבים. הם מהאחות שלי, חנה, היחידה שנשארה לי. היא חולה והיא כותבת לי רק כשהיא זקוקה לעזרה."

"מה אתה מתכוון ? הוא גם גונב את המכתבים ?" – לרובין יש דרך מיוחדת לצעוק בלחישה. פחדנו ממנו מאוד ברגעים כאלה. אפילו מרסל כבש את מבטו בכפות ידיים שקמו לתחייה בחיקו.

"חסרי חינוך" – שצף רובין, הראש של פלג נעלם – "כולם כאלה, כל החיות האלה, שאני לא יודע מאיפה הביאו אותם. רואים – לוקחים. אצלם לגנוב, זה כמו אצלנו …" – הוא נותר מחוסר מילים, מלעלע.

"מרסל" – אמרתי אבל מרסל סובב את גב הכסא אליי והביט מבעד לחלון במגרש המשחקים של בית הספר התיכון.

"תחזיר לו מייד את המכתבים, חיה" – זעק רובין והתקרב אליי – "אתם לא מבינים בכלל מה זה משפחה, כמו חיות אתם מביאים ילדים, מה זה בשבילכם עוד אח או עוד אחות …"

פלג אמר : "שמואל, בוא תעלה אליי. אני חושב שיהיה לך יותר נעים שם." – והעיף מבט נוזף ברובין. זה היה מבט של "קלקלת לנו הכל, כמעט שלכדנו אותו."

רובין הודה באשמתו בהרכנת ראש ונסוג לאיטו אל הפרוזדור.

נדחקתי בין רובין לפלג והלכתי אחרי פלג. הנעליים שלו היו חדשות וחורקות ואחותו של מרסל עמדה בפינה והאזינה להן, מרותקת. יצאנו מהדירה של מרסל, משאירים את דלת הכניסה שלה פתוחה. פלג עלה במדרגות האפלוליות ואני אחריו. אשתו המתינה לנו על המישורת. היא אמרה לו משהו בשפה זרה והתבוננה בי. לא היתה רכות בעיניים שלה, הן רק בחנו ואמדו, לא משוחדות. פלג הנהן ונכנסנו.

הבית של פלג היה חם, רהיטי עץ, מקלעות במבוק, ציפויי עץ על הקירות, אגרטלים באדום, פרחים בכל פינה. על השולחן עמד מגש ועליו עוגיות מקומחות. אשתו של פלג החוותה לעברן בידה אבל זו לא היתה הצעה, זה היה ציווי. נגסתי באחת מהעוגיות והסוכר הכתוש שעליה צנח בעננות דקות על השטיח הסמיך.

פלג משך כיסא והושיב אותי בו בלחץ מתון. הוא היטיב את הכיפה שעל ראשו ואמר: "חכה פה, אני רוצה להראות לך משהו."

הוא חזר עם תמונה מצהיבה, משך כסא והתיישב לצידי.

"זו חנה" – אמר והסתיר דמות באצבע דקה. אחר כך הוסיף : "התינוק בזרועותיה זה אני. כל היתר הם אחים ואחיות ואבא ואמא."

"הם כולם מתו בשואה" – צלפה בי אשתו, כאילו אני אשם בזה.

"הם כולם מתו במחנות" – חזר פלג – "חוץ מחנה. המכתבים שאתה זורק לפח הם ממנה. אתה מוציא מהתיבה את הקשר היחיד שיש לי עם משפחה שמתה …"

קולו נשבר והוא כעכע והפנה ממני את פניו.

"אני לא גונב לך מהתיבה" – ניסיתי בקול חלוש.

"צ… צ … , אל תשקר לנו" – אמרה אשתו – "אנחנו יודעים הכל. אבל אם רצית בולים, למה לא באת וביקשת, אנחנו אוהבים ילדים שרוצים לדעת ושאוספים בולים."

"יש לכם את אילן" – הזכרתי לה - "וגם הוא אוסף בולים".

פלג נענע בראשו לאות שלילה : "אילן בצבא עכשיו וכבר שנתיים שאינו אוסף בולים. אני רוצה את המכתבים בחזרה, שמואל."

"אין לי" – עניתי ברפיון.

"אני איאלץ לדבר עם ההורים שלך" – הזהירה אשתו של פלג.

אנחנו שותקים כמה דקות, אני חושב מה לעשות. אין להם שום הוכחות חוץ מחוסר היכולת שלי לשקר ולהכחיש. אבל אבא ואמא יאמינו להם מייד והמכות …

קמתי מהמושב, הפניתי אליהם גב ותחבתי יד אל תחתוניי. שמה, מעוך ולח, נח לו המכתב האחרון. מסרתי אותו לפלג בעיניים מושפלות.

"זה כל מה שיש לי" – לחשתי – "באמת. את האחרים זרקתי לפחי הזבל מבטון".

פלג הרים את ידו וסטר לי. זו היתה סטירה סמלית, איטית ומחושבת לא להכאיב יותר מדי. האצבעות שלו בערו על הפנים שלי.

פלג עזב את החדר בצעדים כבדים, שחוח, המכתב כדור נייר בכף ידו הקמוצה. אשתו דחקה בכתפי לכיוון הדלת וטרקה את הדלת אחריי.

עמדתי לבד בחדר המדרגות. לא הדלקתי את האור. עליתי בחושך, מגשש אחר כל מדרגה וסופר בלב. צהרים קטנים נתנו אור בין ערביים שהלך והתמעט.

אמא פתחה לי את הדלת ומיהרה לחזור למטבח להכין לכולנו כריכים. אבא ישב וגרף במזלג מנות גדולות של אורז אל פיו. בידיו העבות קרע פרוסות לחם לגזרים וניגב בהן את הרוטב השומני. הוא לא אמר לי מילה.

"לך תשטוף ידיים" – אמרה אמא – "ושב ליד השולחן, האוכל מוכן."

מאוחר יותר, שמה יד על מצחי ואמרה : "אתה נראה לא טוב, קרה משהו ?"

"שום דבר" – אמרתי – "הייתי אצל מרסל".

"תמיד אתה נדבק לכל מיני נכים" – אומרת אמא – "מתי תתחיל להיות נורמלי כבר? אתה לא מבין שאלה אנשים בלי לב ? מה שעבר עליהם … הם רעים עכשיו, רעים …"

אני מלטף את הלחי שלי, עובר בקצות אצבעותיי על האצבעות של פלג שעדיין צורבות בי.

אמא ממשיכה למלמל על מרסל הנכה ועל הבת המפגרת של רובין, בין פינוי שאריות של אוכל. כשפלג מתחיל לשיר את התפילות שלו, היא נעמדת, צלחת משומנת בידיה, מטפחת לראשה המוטה לאחור :

"תענוג" – היא אומרת ועוצמת את עיניה – "תענוג אמיתי."