שבלול מחמד

שבלול מחמד

לנעמי ולי היה שבלול. שמנו אותו בקופסת גלידה ריקה, על מצע של עלי חסה. טפטפנו עליו טיפות מים, שירווה. בבוקר, קמה נעמי בפנים סתורים מהמיטה שלנו והלכה, כסהרורית, לראות מה שלום השבלול. עם כל חור מושחר שוליים בחסה, היא צהלה וספקה כפיים ומשכה אותי ביד לראות. אחת לכמה ימים החליפה את החסה המחוררת בעלה ירוק, בעל מראה מטולל.

בהתחלה, היה השבלול זעיר והתחבא בין עלי החסה. לא יכולנו לראות אותו ונעמי בילתה שעות בציפייה סבלנית ממתינה שיתגלה. היא שמה אוזניות גדולות ושחורות על אוזניה וניגנה על מקלדת, שקניתי לה, עין אחת פוזלת אל הקופסא.

כשיצא, סוף סוף, חדלה לנגן והשמיעה קולות נרגשים.

ביולי של אותה שנה דן אותי שופט מחוזי למאסר. בדרך הביתה, בדממה שהדהדה במכונית אחרי הרעשים באולם בית המשפט, אמרה נעמי :

"בוא ניסע לאיזה מקום לפני ..." ואני אמרתי : "בואי ניסע לאילת, למלון שלנו."

"חבל שפסטיבל הג'אז נגמר" - אמרה נעמי ופניה התכרכמו. "חבל" - הסכמתי.

בבית ארזנו בבהילות מזוודה אחת והזמנו כרטיסי טיסה למחר בבוקר והכל בקדרות של אחרי גזר דין. אז נזכרה נעמי בשבלול.

היא אחזה את הקופסא שלו בשתי ידיים והניחה אותה על שולחן הזכוכית מולי בתנועה מאשימה :

"מה נעשה איתו ?"

"נשאיר לו מים ומזון לשבוע" - אמרתי - "הצרכים שלו מועטים, הוא שבלול קטן, זו לא בעיה".

נעמי מוללה תלתל ותחבה אותו מאחורי האוזן : "אתה בטוח ?" אני בטוח וכיסינו אותו ביער של עלי חסה. עליהם טפטפנו מים ונעמי התפתלה מצחוק : "בשבילו זה גשם". אחר כך הרצינה.

בבוקר קמנו מוקדם מאוד. העיניים שלי היו תפוחות משינה עמוקה במיוחד ונעמי שיחקה בקפלים שהצטברו לי בעפעפיים והעבירה אצבע חיישנית על כמה ורידים בולטים. כשעזבנו את הבית, בדרך למעלית, עצרה, פרקה מעליה שני תיקי צד גדושים ורצה אל הדלת, מגששת בפראות אחרי המפתחות. כשחזרה אליי, היתה נשימתה קצרה והיא הסמיקה ממאמץ.

"הוא בסדר" - דיווחה לי - "הוא כבר טיפס כמה עלים של חסה". בבוקר היתה לקול שלה איכות ליחתית, אדית פיאפית. הטלתי יד גברית על כתפיה ונסענו.

באילת היינו ארבעה ימים. ישנו הרבה ורחצנו בבריכה של המלון, מתחת לסלעים ולמפלים מלאכותיים. אחותי באה לבקר, עם משפחתה החדשה. לפעמים היה כבר קר וסתווי. אחרי ארבעה ימים החלטנו לחזור. באוויר כבר עמדה הנוכחות המאיימת של המאסר שלי. נעמי היתה שתקנית, שלא כהרגלה. אני ניחמתי והרגעתי וכל הזמן חשבתי על איך שאני משקר לה בלי הרף.

כשהגענו הביתה, נעמי נטשה את המזוודה שלנו, כשהיא ניצבת באלכסון על שני גלגלים אחוריים. היא פתחה את הדלת בקולות שקשוק מתכתיים ונעלמה בפתח. כעבור דקה או שתיים : "הוא איננו !" ואחר כך שוב : "הוא איננו, סם".

בזהירות הסרנו עלה כסוס מעם עלה מחורר. הסתכלנו בקופסא ומחוצה לה, על כל דפנותיה ועל משטח השיש. השבלול נעלם.

באותו יום היתה נעמי מאוד חסרת מנוח. במורד הרחוב, בצומת, נחבאת מאחורי תחנת דלק, עמדה מסעדה צרפתית אינטימית. זו היתה מסעדת המשבר שלנו, המקום שאליו הלכנו כדי להירגע. אבל היום זה לא עבד.

נעמי היתה עצובה. הפנים שלה היו שקופים, כבושים בקרקע. היא הלכה וישבה כאוטומט והנהנה היכן שצריך להנהן.

אבל היו דברים רבים לעשות לפני המאסר ונעמי חזרה לעצמה בהדרגה. רק את הקופסא סירבה לזרוק ואת עלי החסה שבתוכה החליפה מדי יום. כשחשבה שאני לא רואה, בדקה אם השבלול לא חזר לקופסא במקרה.

"הוא כבר בטח גדול" - אמרה לי פעם ואז, בלי קשר : "היום אני מנקה את כל הבית. זה הסופשבוע האחרון שלך כאן."

אז הלכתי לכמה שעות לספרייה הציבורית וקראתי שם סיפור של קפקא, "הגלגול", על פקיד מכובד, ההופך לחרק דחוי.

פעם היינו מנקים את הבית יחד, נעמי ואני. היא שטפה את הרצפה ואני ניקיתי אבק, שטפתי כיורים ואסלות ואת האמבטיה והמטבח. אבל בזמן האחרון, אפילו את זה כבר לא עשינו יחד.

אחרי הצהריים, בשיא החום, הלכתי ברגל הביתה, חושב בדרך. כשהגעתי, ישבה נעמי על כורסא בלב ערימת רהיטים ושטיחים. הפנים שלה היו שטופי דמע מאובן, העיניים שלה היו רחוקות והשיער שלה פרוע ומיוזע. הפכתי כסא והתיישבתי מולה ושתקתי.

היא הצביעה בכיוון הכללי של המטבח ואחר כך הניחה לידה לצנוח בכבדות.

"דרסתי עליו, ריסקתי אותו" - מיהרה להוסיף : "לא בכוונה, הוא כזה קטן ואני לא יודעת איך הגיע לפינה ההיא".

"בטח טיפס על המקרר וירד בו לרצפה" - אמרתי. היא אותתה לי לא להתקרב אליה.

"ניקיתי בגללך" - אמרה כמאשימה - "אתה הולך מפה וכל זה".

לא ידעתי מה לענות, אז הלכתי בזהירות למטבח והסתכלתי ברסק הקונכייה והשבלול על הרצפה.

"לנקות אותו ?" - שאלתי בנמיכות רוח

"עכשיו אפילו שבלול אין לי" - בכי התערב בשאיפות אוויר בהולות - "גם אתה הולך. חשבתי שביחד נלחם בעולם, נוכל עליו. זה לא ככה, זה לא ככה. אפילו שבלול קשה לנו לגדל."

"את כועסת עליי ?" - שאלתי והיא נחרה בספק בוז, ספק כאב.

אחר כך קמה, התקרבה אליי ודחקה אותי אל המקרר. בשתי פיסות מגבת נייר עבה אספה את שרידיו של השבלול וטמנה אותם בפח. הביטה בפח שעה ארוכה ואז, מתוך החלטה פנימית, הטילה פנימה את הקופסא ואת עלי החסה שבתוכה.

"אני לא חושבת שיהיה לי עוד שבלול" - אמרה - "בכל אופן, לא איתך."