מראה

מראות

הנה מראה : חולות משתרעים למלוא העין. שיחים אפרפרים מעשן של אוטובוסים עם מושבי עץ ובלי מיזוג. שביל כבוש ברגליים ושפכים בוציים מתאדים אל אוויר שמרטט בשמש. אני עומד בכביש, מוגבה ומביט אל המרחק. הכיוון הכללי של מבטי : שכונת המגורים שבה נמצא בית הוריי. אני מתאמץ לראות אותך לצידי, איני יכול. אני שואל : איפה את, אני בטוח שהיית. האוויר שלצידי תפוס. לפעמים אני רואה שיער זהוב או יד שעורה חלק ואני יודע שאלה את. כל כך אני רוצה לשחזר אותך.

הנה מראה : שנינו במכונית. אני מביט ברגל הארוכה שלך, הנתונה בסנדלים מפתים. אני אוהב את כפות רגלייך. הן עדינות ומתגרות. האצבעות דקות, צפופות ונפרדות במידה הנכונה. את דורכת על דוושת הגז ויש מהירות נסערת בפנייך. הגוף שלך שלוח קדימה.

את אומרת : "אני שונאת את המשפחה שלך". אני רואה לפתע את אימי עם השיער הלבן שלה אסוף בתספורת נערית. אני רואה ידיים גבריות תפוחות ומוורידות. אני חושב על זה שאת כואבת לי מאוד. את מוסיפה : "הם כולם חולים שם. אני לא יכולה לסבול אותם. אני לא רוצה לבוא יותר לשם. אני לא באה איתך יותר." אני שומע מה את אומרת בלי לומר. אני מבין אותך בלי קול. אני כואב אותך ואני כואב איתך כי את אומרת לי עד כמה את כועסת, עד כמה לא אוהבת, עד כמה זה אבוד בינינו. אני לא רוצה לשמוע. אני שם קלטת ברדיוטייפ של המכונית והצלילים הקוואדרופוניים מתפשטים בחלל המצומצם שבו אנחנו לכודים בתנועה הזו אל בית שאינו ביתך.

הנה מראה : ליל סדר בביתנו. שולחן ערוך במפת בד ורודה גדולה. זה רעיון שלך. כלים מפורצלן משובח שקיבלנו מתנה בחתונה. אני מבשל בצרפתית וריחות מתוקים של שזיפים בכל הבית. שמש קרה מציצה בחלונות. את מאושרת ואת שרה והצלילים שלך מחלחלים בי. אני רוצה שככה זה יהיה תמיד. אני יודע שככה לא יהיה אף פעם. אני יודע שהכל זמני. אני פוחד מההיעלמות הבלתי נמנעת של האושר שלנו ושלך מתוך חיי. לכן כשאת יפה אליי, כשאת פונה, אני גוער באפך הסולד והמנומש, נוזף בחיוך שלך. אינך מבינה. פגועה, את נפנית אל הכיור וממשיכה בעיסוקך בלי מילים, בלי שיר. עכשיו הבית שקט ואני עורך את השולחן בסכו"מים לבנים והגערה שלי והשתיקה שלך עולות בי כמחנק.

ועוד מראה : אני שוכב במיטתנו הזוגית. את בחדר האורחים, מסתודדת עם חברה. אחת לזמן בלתי מוגדר את מגיעה אליי ומתיישבת לידי. אני מריח את ריחך וחש את רכות העור המלטף. בדרך של מקרה נופלת שערה טועה על הפנים שלי ואני מגרש אותה. "אני שונא אותך" - אני אומר לך ובוכה ואת, שקטה, חופנת את שערי ביד קפוצה ומשחררת, מעבירה אצבע דקה ואוהבת על תוויי. אני חושב על עירומך בזרועותיו, על פיו המתאווה לפטמותייך, על אצבעות ואיברים ועל הנשימות הכבדות של שניכם כשהוא מזיין לך את המוח, מסעיר. אני נמוג אל תוך דמעה ואת שבה אל האורחת. המלמולים שלכן מגיעים עד למיטה שלי.

מראה : ידענו זה את זה ואת בוכה. אלה דמעות שקטות, לא יפחות, גופך לא מטלטל. אני אוחז אותך בשתי זרועות מדולדלות והזיעה שלנו ניגרת אל הכר. את כה יפה עכשיו. יש לך שפתיים אדומות בשלות מהנשיכות שלי והפטמות שלך זקורות מגע. אני מרוח בלחות ומריח מגופך. אנחנו לבנים, ערסנו לבנה בחדר שקירותיו לבנים. הדבקנו מראה שהתנפצה על קיר ואני רואה אותנו משתברים לרסיסים שלה. חיבוק קטוע וערב אברים. אני נושק לך על המצח נשיקה של מה בכך ואת נרעדת. הקור שאחרי.

הנה מראה : אני נאבק לנשום. ידיי פרושות, כמו צלוב. אני מעורסל על זרוע תומכת שאת שמה מתחת לגבי. "תצוף" - אני שומע לא שומע את קולך - "תצוף, זה לא קשה". אני מרפה, בוטח בך לגמרי. הים שואג בתוך אוזניי את כל האזהרות. מהי יד אוהבת מול הגלים שלו ? אבל אני עוצם עיניים ומסרב לשמוע. אני שלך לגמרי, עשי בי כרצונך. אני, הרי, עירום כמעט לחלוטין כרגע. על בדל זרועך, אני בולע מים ונושם אותם מתוך שכנוע שככה את רוצה. אני אוהב אותך ואני צף למענך ואלייך.

אני שומע את קולך הפעמוני, המתלהב : "אתה צף" - את צוחקת בשמחה - "אתה צף".

אני רואה : בוקר, אנחנו על ספסל בגן רחוק. ציפורים זרות על עפאים ש לא מכאן שרים בשפה בלתי מובנת. הכל הזוי. בכל זאת, אני ואת על הספסל הזה שותים חלב מתוך קרטון שמריח טוב ומנשנשים חטיף וקרום של לחם. אוויר קריר מצעף את שערך סביב לשתי כתפייך הגלויות. משם הוא מתנופף אליי ואני מביט בך מהצד, לוגמת בבריאות ורודת לחיים את כל החלב ובקמצנות לוחכת את הפירורים מהשפתיים בפיתול של לשונך. אנחנו אוהבים מאוד.

"נלך ?" - את אומרת. "נלך" - אני אומר.

לפעמים אני רואה : פניי מעוותות, אני משער, כי את מביטה בי באימה ופנייך מתעוותים כדי לשקף אותי. אני מרגיש שקצף מילולי זולג מבין שפתיי. אני מרגיש את השרירים שנקפצים בכל גופי, את חוסר השליטה. תנועות ידיים רחבות, מעגליות, כמו להקיף אותך ולהקריב אותך לזעמי. גידים מאיימים לפרוץ מצווארי ללפות אותך ולהביאך אל המקום הזה שבו אני נמצא לבד. עיניי בורקות, אני יודע. זה מפחיד ויש בזה רשעות. “אפילו אם אוהבים אותך” - אמרת לי כשנפרדנו - “אי אפשר להמשיך ולאהוב מול זעם שכזה”.

כתבת לי : “מספיק לכעוס, הגיע זמן לנוח.” אני קרעתי את כל התמונות שלך וגזרתי את מכתבייך.

אפשר לקרוע, אבל קשה מאוד למחוק. המילים שלך בתוך מוחי כמו תקליט שרוט.

לראות : את מביטה בי כשאני מרצה. אני לש את השומעים באובניים ממילים. הלהט. אבל יותר מכל, יש מבטך. כמו מכווה, כמו נוכחות קבועה. במציאות אני לא שומע קולות, יש רק הדים ובמקום מראות - השתקפויות. את אמיתית יותר. כשאני מסיים להרצות אני יושב על ידך.

מראה נוסף : נרות צהובי שלהבת משתקפים באישונים העמוקים שלך. האור עושה לך טוב. מצית את שערך. מרכך את הצללים על צווארך. כולך גלויה: כתפיים והקימור המיסתורי שמוביל אל השד הימני שלך. את אוחזת במפית מבד עשיר, רקום ופורשת בתנועות רכות על ברך. שרירי ידייך מרצדים מתחת לעורך כמו אדוות. אני לא יכול לחדול מלהביט בך , יופייך מביט בי חזרה. אני אומר דבר של סתם, בטח על טיב היין ואת צוחקת בשיניים מושלמות, קצובות. אני מושיט יד אחת עורגת ונוגע בידך. תמיד טענת שאין בי כל רומנטיקה. אני מופתע. אנחנו מדברים, בוחרים מהתפריט, לוגמת יין, אני לוגם. היינו, לא היינו, היה הרגע. אני שותה לו מתוך כוס ממורקת ואת מחרה ומחזיקה שוב בידי.

ושוב מראה : צינורות של פלסטיק נובטים ממני, מטפטפים חיים אל תוך עורקיי. אני חיוור, נושם בקושי רב. מהתרופות אני מקיא ומשלשל. פעם, ברכבת לילה אירופאית, נסגרנו בתא השירותים ואת שפכת עליי מים קרים מתוך מיכל. מקלחת, קראת לזה. עכשיו אני אומר "כמו ברכבת" ואת מבינה מייד, הכל. שרירייך חזקים כשאת תומכת בי בדרך אל התא בקצה המסדרון. אנחנו מסתגרים ואני מעווה פנים כלפייך במאמץ לחייך. אך את טרודה בלהפשיט אותי כך שלא יכאב. פותחת את הברז ונרטבת יחד. מזרקות של מים ניתזות ממך אליי, המצולק. לא קל לנשום. את מסבנת ומנגבת ועוטפת ומחבקת.

סוף סוף אני נשען. זה חדש לי ואני נדרש להתרגל. את חדשה לי והיית לי להרגל.

כשסיימנו, התיישבת על כסא והבטת בי עד שנרדמתי. אני נקי, מחותל, נקוב זרועות. ליחה על הכרית. איני מראה מלבב, אני בטוח - ובכל זאת, התבוננת בי. נינוח, אני נרדם.

מראה : אני עומד בתא עצי של טלפון. אני לבוש בגדי אסיר חומים ונעלי אסיר כבדות שאני גורר בקושי. גשם זלעפות ואני רטוב. פלגים של מים ניגרים משערי על לחיי. אני מקשיב לקול שלך המסביר לי שאינך. שמיים מתקדרים בלי קשר לשיחה שלנו אבל קשה לי לא לקשור את שני האירועים, כמה באנאלי. אני בוכה שירים למשיבון שיש לו את קולך. אני מפציר ומשכנע, מייבב ומתחנן, מזכיר לך, את שוכחת, אינך רוצה לזכור. "אין מה לזכור, אין טוב, הכל היה נורא" - את אומרת ואני נגדע. אני פוחד לחשוב ואני פוחד לישון. אני רוצה להיאהב אבל גם להינטש. עכשיו אני שקט בתוך החורבות של החיים שלי, שלנו. בלעדייך ובלעדיי יש לי הכל ואין לי כלום.