שלו שותק

שלו נשען בגבו הרחב על מכונת הכביסה ושתק. המכונה קיפצה והוא קיפץ. עיניו מושפלות, החדר קר ושלו לובש חולצת טי קצרת שרוולים. גם היא שותקת, משטח שחור, חלק.

"שלו, תגיד משהו" – אמרתי לו ושלו חייך. זה מין משפט שאני אומר לו בבוקר, בכל בוקר מאז שהוא התחיל לשתוק.

במקום לענות לי, שלו סובב את פניו אל עין הזכוכית של המכונה והתבונן בריכוז, כתפיו שחות מעט, בבגדים המתערבלים. בידו השמאלית סימן לי להניח את שק הכביסה שלי על שולחן עץ נמוך, מאולתר מלווחי עץ כהים, ספוגי לחות.

חדר הכביסה הוא גבה תקרה, קירות מבטון שהונח בגסות על ידי אסירים, ברזל חלוד ויריעות בד מתפוררים מהם. צינורות מלופפים בדבק שהשחיר פורצים ונפתחים אל מייבש כביסה ואל מכונת כביסה שתפחו לממדים מפלצתיים.

שלו לא גבה קומה, אבל הוא שמן מאוד ומזוקן ומשופם וממושקף לפעמים במשקפיים זעירים שרק מדגישים את הממדים שלו ושל החדר ושל המכונות. "מערת הציקלופים" , אני קורא למקום הזה ושלו מבין כי שלו קורא המון, רק לא מדבר, כל החדר שלו מלא בספרים ובכביסה ובחטיפים.

התיישבתי על אחת משתי הכורסאות בחדר הגיהוץ וערכתי את לוח השש-בש. לפני שלו עבד כאן קוקסינל שבלילות היה שר שירי געגועים למישהו. האסירים הותיקים זכרו אותו והם סיפרו לאסירים החדשים שסיפרו הלאה לחדשים מהם. בכלא אף סיפור לא מת, הם מוזנים באסירים. הקוקסינל הביא לכאן את הכורסאות מעץ ומבד, הרשו לו כי נאלצו לבודד אותו משאר האסירים, כל כך התאווה אל אחדים מהם. אז בנו לו את מבנה הבטון הזה ושמו לו בו מיטה וכורסאות וארונית מתכת שעדיין עמדה כאן מלאה בחטיפים של שלו ומצופה מבחוץ בקולאז'ים שגזר הקוקסינל מעיתונים.

שלו התיישב מולי באנחה, מסדר את אבריו בזהירות, כאילו מנה אותם. בשתי אצבעות קצרות החליק על שפמו והתבונן בלוח. אחר כך קם, סגר את דלת הכניסה, אבל לא נעל אותה כי אסור. אפילה לא נעימה, כמו במערה, השתררה ואני הדלקתי את נורות הניאון החלביות שמעל מדף הספרים הקטן שלו.

אשתו הביאה לו ספרים והוא שאל עוד בספרייה שהייתי האסיר הממונה עליה. שנינו התבוננו בכריכות המאויירות, באותיות האש שמתלקחות באור צהוב, בצללים שמחניקים את האש.

שלו רכן, הניח אצבע עבה על אבן משחק עגולה, ממש בשקערורית ודחק אותה בחריקה אל הפינה. אחר כך, מרוצה מהסדר החדש, אגרף את שתי הקוביות, שהשנהביות שלהן הצהיבה, עשה תנועת טלטול והטיח אותן בבית שלי בלוח.

עיניו ניצתו. שש שש. הסיפתח הכי טוב. לא נצחון, אבל הכי קרוב שיש. קיוויתי שיצעק או משהו.

שלו הסיע את האבנים כמו להטוטן. כמו קסם, הן מתאיינות ושבות ומתממשות. קשה לי לעקוב אחריהן, אני נאלץ לספור וזה מצחיק את שלו מאוד. הפעם הבליע את הצחוק, אולי כי זה כמו לדבר.

"שלו" – אמרתי – "למה הפסקת לדבר ? למה הפסקת לצחוק ? למה התחלת לשתוק ?" – בתנועה נרגזת הוא העיף את הקוביות לעברי. גחנתי ואספתי אותן מהרצפה.

"שמע" – אמרתי – "יש לי רעיון" – זיע לא רצוני הראה לי שהוא מאזין – "מה דעתך לכתוב במקום לדבר ? נכין כאן מלאי של פתקים ותוכל לשרבט עליהם. כל מה שאתה לא יכול להגיד במילים, תגיד באותיות."

שלו קפא ולרגע אחד ארוך חשבתי שאיבדתי אותו. אחר כך הנהן בראשו בהתלהבות מתפרצת. השארתי אותו עם לוח הששבש ומיהרתי החוצה, אל הגשם, אל האפור. חציתי שבילים בוציים ואת השפכים המהבילים של המטבח ולקחתי מהספרייה מלוא החופן דפים. מחביא אותם מתחת למעיל, רצתי חזרה למכבסה, לפני ששלו יתחרט ויחליט לשתוק גם בכתב.

במכבסה, סידר שלו את אבני המשחק במגדלים קטנים, מפוספסים בשחור ובלבן, שווים בגובהם. הנחתי מולו את הדפים בגאווה. בסרגל חילקנו אותם לריבועים ובמספריים גזרנו אותם עד שהיו לשלו כמה עשרות פתקים להתבטא בהם.

הושטתי לו עט והוא אחז בו כאילו הוא עושה זאת בפעם הראשונה. באיטיות מיוסרת שרבט אותיות גדולות ומעוקמות.

"אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה" – כתב ומכונת הכביסה רעדה בסדרת טלטלות ונדמה – "אני רוצה שתסביר לאשתי למה אני שותק." – בדממה נשמעה רק חריקת הכתיבה המיוגעת שלו – "אני מרגיש שאף אחד לא אוהב אותי יותר. היא מתרחקת ממני והילדות מתרחקות ממני ואני מאבד אותן. בחופשות אני זר בבית, בלי שום סמכות. אני מרגיש כל כך חסר אונים. אני מרגיש שאני לא יכול לאחוז בהן. הלילה חלמתי שאני זועק אליהן והן שותקות, הולכות ומתרחקות, מתעלמות מהמילים שלי, מהתחינות. אז החלטתי לשתוק. ספר לה את כל זה בשמי. אתה מסכים ?"

הסכמתי והוא קם מהכורסא, חיבק אליו את הכביסה שלי והלך אל המכונה בצעדים מתנדנדים.

בשש בבוקר, במסדר, הסוהר התורן הקריא את השמות שלנו וסימן את הנוכחים. הקור חצץ בינינו לבין המעילים שלנו בשכבה אחידה, רק שלו עמד בחולצת הטי שלו, נשען בכתפו על המבנה. "עמוד ישר" – נבח הסוהר והביט בו בעין רעה. שלו התמתח בעצלתיים. "מי חסר ?" – הפטיר הסוהר לעברנו וצעד אל החדרים בלי להמתין לתשובה.

"אתה, בוא איתי" – אמר לשלו – "אתמול התלוננו מהקורס שהבגדים לא היו מוכנים בזמן. מה קרה ?" ושלו שתק. "הוא לא מדבר" – אמר מישהו – "הוא בשביתה" ואחדים צחקו בזדוניות.

"מה אני שומע ?" – קולו של הסוהר התרומם בצווחה – "אתה לא מדבר ? עם הזבל הזה" – בתנועה רחבה שהקיפה את כולנו, במדים החומים – "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. איתי אתה תדבר, ברור לך ?"

שלו הנהן במין פיזור דעת, שהעלה את חמתו של הסוהר.

"אתה עוד תשמע ממני" – איים, נפנה מהחדרים ומיהר, כמעט בריצה, אל עבר צריפי המנהלה, מתיז בדרכו סילוני בוץ על נעלינו הכבדות.

שלו אחז בקיבורת זרועי ודחק אותי לעבר השביל שהוביל אל קובת הטלפון הציבורי ששירת את האסירים. שעת הבוקר הזו היתה התור שלו לטלפן, עשר הדקות שלו עם העולם. כשהגענו, התגודד קהל גדול ליד הטלפון. כולם ידעו ששלו שותק, רצו לבזוז את הדקות, את השניות, לעוט על פגר שיחת הטלפון שלא תהיה. כשראו אותנו, עברה בהם המיית אכזבה והם התפזרו, או התיישבו בשורה צפופה על אחד הספסלים. הגשם היה סמיך ומערבולות של עלים כתומים הטיחו את עצמן בפלסטיק החרוך והמנומר גרפיטי שהגן על הטלפון. אחזתי בשפופרת המצולקת וחייגתי הביתה, אל משפחת שלו.

אשתו ענתה. זכרתי את השבריריות המטעה שלה ואת שתי הילדות הלבושות היטב, המטופחות שנשרכו איתה תמיד. כשבאה לביקור הביאה סלים : סל אחד עם אוכל וסל אחד עם ספרים. בשער כבר לא טרחו לבדוק אותה, כל כך הביאה תמיד אותם דברים.

קול דק בקע מהשפופרת. אמרתי : "שלום, זה שמואל" והקראתי לה את הפתק.

היתה דממה ואחר כך בכי מתאבל אבל מתריס : "זה לא נכון, אנחנו אוהבות אותו" – בין היפחות.

"שלו" – אמרתי במצוקה וכל הזמן ראיתי את הצל שהטיל ראשו הסלעי על השפופרת – "בחייך. היא בוכה" ואל השפופרת : "אני נותן לך אותו."

ביד תינוקית משהו החזיק שלו בשפופרת והאזין : "אתה שם ?" והוא לא ענה.

שש דקות שתק שלו, חומה שקטה מול המילים של רעייתו. היא העירה את בנותיו והוא האזין להן בראש מוטה ובעיניים דולפות. עדיין בלי לומר מילה ניתק, לוחץ באצבע המורה את העריסה אל תושבתה ומניח את השפופרת. עמד כפוף, כמעט שבור, משעין את מצחו על המתכת הצוננת עד שרטינות האסירים העירו אותו מחרגונו. כמתאבל שירך רגליים בשביל הבוץ המחוצץ שהוביל אל המגורים. מדי פעם עצר ובעט במכוון באבן, מביט במעופה עד שנחתה ונטמעה בסבך.

"הי, אתה !" – הסוהר צץ יש מאין, מדים אפורים על רקע אפור – "המנהל מבקש לדבר איתך בקשר לשתיקה שלך."

שלו הפנה אליי עיניים של חיה לכודה ושריר לא רצוני ריצד בלחיו.

"הוא לא מדבר" – אמרתי בראש מורכן, מביט בנעליו של הסוהר המפוספסות בוץ – "אני אבוא איתו. הוא כותב לי …"

"אתה תעשה מה שאומרים לך" – צלף בי הסוהר. עיניו נפערו אליי באדמומית מאיימת – "או שגם אתה תגמור כמוהו, בצינוק".

רוחות רעות הצליפו בחולצת הטי של שלו כשירד במדרגות אל דלת הזכוכית ששבריה מאוחים בדבק.

במגורים ישבתי על מיטתו של שלו והבטתי בשמיכות המקופלות בקפידה, במצעים הפרחוניים המריחים מנקיון, בערימת הספרים המתגבהת מתחת למנורת הלילה.

קמתי וחציתי את הרחבה שבין בניני המגורים לבניני המנהלה. שלו ישב על ספסל קטן למידותיו והביט באצבעותיו המשתלבות והנפרדות. הוא דחק נעל בנעל. הסוהר עמד מעליו. שפתיו של שלו היו חשוקות עד חיוורון, מובלעות בשפמו ובזקנו השחורים.

"לך מפה" – אמר לי הסוהר באגביות.

"שלו, - אמרתי לו והוא לא הגיב – "יש לי הצעה. תן לי את השתיקה שלך, תמכור לי אותה, אם אתה רוצה. אני אכנס למנהל ואסרב לדבר במקומך. אתה תסביר לו שהכל בסדר, שאתה מדבר, שהיתה אי הבנה, שרבת עם האישה, עם המשפחה. תתנצל יפה. אחרי שנצא, אחזיר לך את השתיקה שלך, אני נשבע לך."

שלו הרים לאט את ראשו כאילו הוא משא כבד. דקה ארוכה נעץ בי מבט שהלך והתלחלח. אחר כך חזר והשפיל את ראשו ואני אמרתי לעצמי "איבדת אותו, איבדת אותו" ורציתי להכות את עצמי. הסוהר טלטל את ראשו ימינה ושמאלה במחווה של מיאוס.

היתה דממה שהופרה רק בקולות הרוויים בעשן סיגריות של נשים גסות. אחת מהן יצאה למסדרון, טרקה אחריה דלת עץ פשוטה. היא התבוננה בסוהר בעיניים שואלות, סיגריה מקטרת מזווית פיה :

"שלו ?"

"זה אני" – אמר שלו – "אני מוכן עכשיו".