הפעם הם יגיבו

בדרך מהאולפן, אמרתי בעגמימות : "הפעם הם יגיבו".

הטלטלנו במיניוואן של אחד מעובדי האולפו, דחוסים זה אל זה. לידיה הפריחה עננה כחולה אל סדק בחלון. שברים לחים של שפה כבר לא זרה והמבט במתרחב של חברתי.

"דיברת הרבה מדי".

ארוך מדי ? נועז מדי ? "הרבה מדי" ושתיקה טעונה.

ירדנו בכיכר המרוצפת אבנים שחוקות מדרך, קטנות, מעוכות זו לזו. במסעדה נדחק אלינו מישהו, שערו פרוע , בעיניים ברק של התרגשות לא זדונית : "הם יגרמו לך לבכות ויחכו לראות מי אמא ומי אבא שלך". חייכתי במעוות. "תזהר" – הפטיר מאחורי גב מקומט – "עזוב את המקום הזה, אין פה עתיד."

לידיה הניחה מיד קטנה את המזלג העמוס שלה, עיניה כבושות בו, שפתה העליונה רוטטת.

"אני חושב שהם יפעלו בסוף השבוע הזה, אחרי שידור הראיון."

היא הנהנה במסכנות וזזה על הכסא בחוסר נוחות גדושת מלבושים. היא תלתה בזהירות מעיל עליון, עטפה אותו סביב משענת המושב, ליטפה קמט בלתי נראה עד שנוצר ואז הביטה בו בחוסר ישע.

שפתה העליונה שוב רטטה.

"שפן" – אמרתי לה והנחתי יד גדולה וחמה על יד קרה ולחה. זכיתי לחיוך מקוטע.

בהגנה היחסית של הבית, התקשרתי לגידי.

"נתתי ראיון קשה היום. 81 דקות, אפילו הנשיא לא דיבר כל כך הרבה, מעולם."

הוא לא התעניין במיוחד, המהם משהו, רשרוש דפים.

"מישהו הזהיר אותי היום" – נקבתי בשם – "אמר לי להזהיר גם אותך."

"אני שם עליהם זין" – בייאוש שקט.

"גידי, הפעם הם יגיבו" – אמרתי לו בקול מזיע. "שיגיבו" "זה לא ייגמר בטוב" "נראה".

שעתיים לפני שידור הראיון, הוא נשמע אחרת : "יש אצלי שני מפקחים מהיחידה לחקירות כלכליות."

לא עניתי, אז הוא המשיך : "הם טוענים שקיבלתי תשלומים בכרטיסי אשראי מזוייפים."

"בדקת את הכרטיסים ? קיבלת אישור מחברת כרטיסי האשראי ?"

"בטח" – גידי התפוצץ בלחש – "לא הייתי מקבל פה תשלום בלי לעשות את זה !"

"אז אין לך בעייה" – הצהרתי בבטחון שלא הרגשתי – "נהגת כשורה".

מאוחר יותר, ברקע שיחה ערה בשפה זרה, העורכת דין שלו, החוקרים שלו, הקול שלו, מבולבל, מתגונן, מתנצל, מורם, מושפל ושוב מושפל :

"הם מאיימים להכניס אותי למעצר."

ניסיתי להרגיע אותו, שאין להם סמכות, שהוא יובא בפני שופט, שהוא ישוחרר בתוך ימים ספורים, שהכל יהיה בסדר. אבל ראיתי מולי רק את הסוהרים העבים של המאסר שלי ושמעתי רק את שקשוק השרשראות שבין רגליי ואת רעמי דלתות המתכת הנטרקות.

"שמור על קור רוח, אל תכנס לפאניקה."

כשהחוקרים הלמו בדלת, במאסר שלי, פתחתי להם, מנומנם, בירכתי אותם לשלום בנימה מהורהרת ושאלתי אותם אם הם רוצים קפה.

הדמות שלי ריצדה על מסך הטלוויזיה (המשדרים החלשים של התחנה). אמרתי משהו כמו : "התעלמו מהפוליטיקאים, הם לא חשובים. תתמקדו בבעייה האמיתית, בכלכלה." פעמיים חזרתי על זה. לידיה צקצקה מאחוריי והטלפון שב וצלצל, קוטע את הראיון. המצב הלך והחמיר משיחה לשיחה. לבסוף, לא ניתן היה להשיג אותו בטלפון הנייד שלו. הטלפון בבית נדם וכבר השתררה חשיכה סמיכה.

לידיה עישנה, מקפידה לנשוף את העשן אל החלון. עדיין ריצדתי על המסך, בתנוחות תיאטרליות ובהבעות פנים שאמורות היו להרשים. מדי פעם חייכתי חיוך ידעני, או ששללתי בהדגשה כוחנית משהו שהמראיינת אמרה.

העורכת דין התקשרה, אשתו של ראש הקהילה היהודית הזעירה. אישיות דרמטית, מאופרת למשעי : "מצבו חמור."

הוא חייב לשכור עורך דין מהשורה הראשונה. במקרה, שכן שלה, עורך דין, שימש פעם כשר הפנים והמשטרה. "יש לו קשרים בצמרת, הוא מקורב" – הדגישה ואתנחה. לעצמה היא לא רוצה דבר, חוץ מפיצוי הולם על הזמן שלה.

* * * * *

היה לי הסכם עם אחד הלקוחות : הוא נתן לי משרד, טלפון ושירותי מזכירות ואני חייבתי אותו עבור שעות הייעוץ שלי בתעריף מופחת. אל המשרד הזה הלכתי למחרת בבוקר. הוא המתין לי בפתח בפנים חפויים : "שמעתי". כשלא הגבתי, המשיך : "אני רוצה להסביר לך מה קורה."

בפנים מוצל, עט-סמן בידו האחת, צייר עיגולי השפעה וקווי סמכות וחיצי אחריות וקווקווים של מה שבאמת קורה, מאחורי החזות הרשמית.

"במפלגה השלטת יש שתי קבוצות. אחת של ראש הממשלה ואחת של מי שהיה שר האוצר ואיתו שר הפנים והמשטרה לשעבר, זה שהתמנה אחרי העורך דין של גידי. לקבוצה של ראש הממשלה יש הרבה כסף ומאחוריהם יש את הגיס של סגן ראש הממשלה שעורך את העיתון הכי מכובד כאן." – הקשבתי ולא הקשבתי. עורך העיתון חתם איתי על חוזה שבו התחייב להוציא לאור אסופת מאמרים שפירסמתי בעיתון שלו. בחוץ ירד גשם עצבני, אבל אנשים לא מהרו למצוא מחסה. מהחלונות הגדולים של המשרד ראיתי צומת מרומזרת, קיוסק, תנועת מכוניות גרוטאיות, מפיחות עשן.

"לקבוצה השנייה אין גרוש …"

"אבל ראיתי אותם אוכלים במסעדה עם ראש הבנק השני בגודלו במדינה …"

הוא ביטל את דבריי בהינף יד : "זה הכל תרגיל של ראש הממשלה. הוא אמר לראש הבנק וללקוח הכי גדול של הבנק לפגוש אותם, לשחד אותם וככה יהיו לו הוכחות מרשיעות נגדם."

הוא המשיך בהתלהבות : "אין להם כסף" – ואז : "אבל יש להם את אמצעי התקשורת, את העיתון הכי נפוץ במדינה. ואין להם מה להפסיד. ראש הממשלה פיטר אותם מזמן. הם מעורבים בשחיתות עד מעל הראש. הם יודעים שראש הממשלה יקריב אותם, אם זה יביא לו את הנצחון בבחירות בעוד חצי שנה. הם נואשים. והם יודעים הרבה."

"האופוזיציה תחולל מרחץ דמים, אם הם יזכו …" – אמרתי בתקווה.

"שטויות, הם לא מודאגים מזה." – הפנים שלו התעוו ולהטו – "יש להם תצלומים של ראש האופוזיציה מקבל כסף מהמפיה הבולגרית. הוא לא יעז לעשות להם כלום." – הוא פסע בחדר, גומע את השטיח מקיר לקיר בצעדים מהירים.

בחוסר סבלנות פתאומי, אל נוכח הבורות שלי, אמר : "אבל רציתי לדבר עליך, להסביר לך." – הביט בי בעיניים מצומצמות, מדבר אודותיי ומסביר לי. דרכתי על הרבה יבלות. עשיתי אויבים הרבה. כדאי לי להיעלם לזמן מה, לנסוע לחו"ל, להתאוורר. הוא השלישי שאמר לי את זה. "אתה מעצבן אותם", "תנמיך פרופיל", "הפוליטיקאים כועסים עליך". מישהו התקשר אליי והציע לי לסייע לו להלבין כסף שחור תמורת עמלה שמנה. "ניקולא, אתה מכיר אותי מזמן, הכנו ביחד תוכניות עסקיות. למה אתה מציע לי את זה ?" – והוא שתק שתיקה הרת משמעות. כשסירבתי נאנח לרווחה.

"כן" – אמרתי – "אני חושב שאתה צודק".

* * * * *

"אני חושבת שהוא יודע מה שהוא מדבר" – אמרה לידיה בבית – "אני חושבת שהם טמנו לגידי מלכודת, זייפו ראיות, שלחו מישהו להפיל אותו בפח."

"אתה לא עשית כלום".

"אתה לא שיתפת פעולה עם גידי בכלום ?"

"אני לא מאמין שגידי ידע שכרטיסי האשראי מזוייפים. זה לא הסגנון של גידי, הוא לא איש פיננסים."

"אתה לא שיתפת פעולה עם גידי בכלום ?"

"את יודעת שלא."

"אז אין לך מה לברוח. אתה נקי. אם תברח, כולם יגידו שאתה אשם."

"הם פוחדים ממך. הם מאמינים שיש מישהו מאחוריך. אתה מבקר אותם בחופשיות, מופיע בלי סוף בכל אמצעי התקשורת. כל אחד חושב שאתה שייך למחנה האחר."

"הם חושבים שאתה שייך לארגון בינלאומי גדול … אתה יהודי … אתם שולטים בכל … כספים, תקשורת …"

(ביטלתי את דבריה בהינף יד)

"תקרא, תקרא מה שכתוב כאן (מנפנפת בספר רך כריכה) : 'הקשר היהודי', שאתם שולטים בעולם, כולנו יודעים את זה. אבל למה אתה וגידי כאן, אולי אתם מרגלים. אנשים אומרים שאתה הגעת לכאן כדי לפקח על גידי אחרי שפישל כמה פעמים, שאתה מהמוסד."

(צחקתי)

(היא, בשפה עליונה קמורה בעלבון, בעיניים מאפילות :)

"אני מאמינה לך, למרות מה שכל המשפחה שלי אומרת. אני מכירה אותך."

* * * * *

ראש האופוזיציה הגיע בריצה, עיתון מקופל משחיר תחת בית שחיו והתנשף בהתנצלות. גבר יפה תואר. ממוצע קומה, שופע שיער, בשנות השלושים שלו. כבר הספיק להיות סגן ראש הממשלה בממשלה קודמת. איש רוח : משורר, סופר אבנגרדי. לפני עשור הפגין רעמת שיער ארוך אסופה לאחור. הוא יודע להאזין. הפנים שלו מוארים, גדולים, מרווחים, העיניים והשפתיים שלו מחייכים, הדיבור שלו רך. משמיצים אותו שהוא סוכן של בולגריה השכנה, בוגד, גיס חמישי. בולגריה תמיד חמדה את המדינה הזו, פעמיים כבשה אותה ופעמיים נסוגה בלחץ בינלאומי. עכשיו ישב בחדר בעל הריהוט העתיק, אפוף בחום כהה ובבדים רקומים, פניו מביעים פליאה לאה. מישהו הביא לחדר קפה בספלים קטנים. ביקשתי רשות לעשן. "זה העוזר שלי לעניני בטחון" – הציג גבר גבה קומה.

הגבוה אמר : "אני קורא את התנ"ך כל לילה. אני מעריץ של היהודים, הלוחמים הכי טובים בעולם."

כשסיפרתי על גידי, קרא : "גדעון ! הוא בחן את הלוחמים במים !"

"הם קומוניסטים לשעבר" – הוסיף וראש האופוזיציה טלטל ראשו באי נחת : "הם פושעים, זה משהו אחר, הם פשוט פושעים שהשתלטו על המדינה הזו".

"הם מנסים להפחיד אותך, לגרום לך לעזוב".

"אל תעזוב, הם יכפישו אותך אחרי שתלך".

"אנחנו שמחים שאתה כאן ואנחנו זקוקים לך."

"אני לא מבקר את המדיניות הכלכלית כדי לעזור לכם"

(הלקוחות שלי שואלים : "בשביל מה אתה צריך את זה ?" . הם יועצים לי : "אם חשוב לך להיות בעיתונות, העתק פרקים מספרי כלכלה ושלח להם. העיתונאים כאן כל כך עצלנים, שהם יפרסמו את זה איך שזה.")

"אנחנו שמחים שאתה כאן. אם ניבחר, אתה תהיה היועץ הכלכלי לממשלה."

ראש האופוזיציה אמר : אולי אנחנו צריכים ללכת לעיתונות עם הפרשה הזאת, של הישראלי העצור.

הגבוה אמר לי : "אנחנו נגן עליך. ניתן לך את התנאים לפעול."

הוא מניח יד כבדה מסביב לכתפיי ואנחנו עומדים כך מספר דקות, כמו הכנות לתצלום רשמי.

* * * * *

העורך דין של גידי מפלבל לעברי מאחורי משקפיים עבי זגוגית. הוא עורך באיטיות וביסודיות את מסמכי התביעה על שולחן הזכוכית שלנו, מקפיד ליישר זוויות ולקרוא שוב ושוב כל מסמך שהוא מניח. הוא לוגם קפה מספל גדול ומתאמץ להישמע נייטרלי. אני מסביר לו איך כרטיסי אשראי עובדים ולמה אני חושב שגידי חף מפשע. אני מצביע על רישומים בעברית ביומן של גידי. הוא רושם. אני משרטט את התהליך שעל בית עסק לעבור כדי לקבל אישור לקבלת תשלום בכרטיס אשראי. הוא נוטל את התרשים, מקפל אותו לריבועים קפדניים וטומן אותו בכיס חליפה יקרה. הוא מיישר את העניבה שלו. הוא בוחן את הציפורניים שלו. הוא חסר מנוחה. הוא יודע שמה שיקבע זה הקשרים האישיים שלו וכמה אשראי עוד נותר לו מהזמן שהיה שר. הוא רומז בעדינות בענין התשלום. אני מבקש שיארגן לי פגישה עם גידי כדי שאנסה להסדיר גם את זה. הוא מבטיח לנסות, אבל השופט …

למחרת השופט מסרב להרשות לי לפגוש את גידי ואינו מתיר גם לעורך דין לראות אותו. "זה שלב החקירה, זה מקובל אצלנו" – מסבירה לי ביתו של העורך דין, שהיא גם המזכירה שלו והמתמחה שלו, כך מקובל אצלם, הכל נשאר במשפחה.

אני אומר לה שהם ברברים.

לבסוף מתרצה השופט ומתיר לעורך דין לפגוש אותו.

* * * * *

אני מוציא מאריזותיהם את התקליטורים האהובים עליי – אנציקלופדיות מועתקות על ידי פיראטים בבולגריה – ועוטף אותם ביריעות קטנות של פלסטיק גזור. אני מניח אותם בעדינות על ערימת הבגדים במזוודה הקטנה והגמישה שלי. בחג הפסחא, המקומיים צובעים ביצים מבושלות במשך לילה שלם. אחר כך, בארוחה, מקישים ביצה בביצה. מי שהביצה שלו לא נשברת הוא בר מזל. בשנה שעברה, עמדנו לפני הכנסייה הגדולה, בתוך קהל רב והאזנו לטקס ששודר ברמקולים. ראש הממשלה איחל משהו להמונים והם קידמו את דבריו בשתיקה. אבל חוץ מזה, עשרות רוכלים צבעו את המדרכות במרכולתם ואנשים פטפטו וצחקו וקראו זה אל זה. הביצה שלי נשברה בהקשה הראשונה.

לידיה ממתינה לי בסבלנות ליד הדלת. כשאני מסיים, היא יורדת ראשונה ושורקת לי מבחוץ. אנחנו גרים ליד תחנת משטרה. אני מתגנב בשביל צידי, אל מאחורי שיחים שצומחים ליד גשר עץ שמתוח על פני מה שהיה פעם נחל והיום הוא רק אפיק. כעבור כמה מאות מטרים, במרחק בטוח, אנחנו עוצרים מונית.

אמא של לידיה ממתינה לנו. היא מחייכת ולא מפגינה מתח גדול. אנחנו מתמקמים בחדר הילדות של לידיה ופורשים סדינים לבנים על שתי ספות שנפתחות לשתי מיטות. חמישה ימים. ארבעה לילות. אני מנסה לקרוא מאמרים באנציקלופדיה לפילוסופיה. אני רואה איתן תוכניות מאוחרות בטלוויזיה. אני אוכל ומתבדח. אבל רוב הזמן אני בוהה בחלון, רואה ולא רואה.

שנה וחצי לפני כן נמלטתי מישראל. אסיר לשעבר, מאסר על תנאי, אחרי גירושין טראומטיים, נושים ואיומים במאסרים חוזרים אם לא אשלם חובות. השופטת לעגה לי כשטענתי שאין לי כסף. בארנק שלי מצאו כרטיסי אשראי מוזהבים ואלפי שקלים במזומן. השופטת הביטה בממצאים האלה במבט מרשיע. אז נמלטתי.

עכשיו עמדתי להימלט בשנית. שנה וחצי של מאמץ לשקם את עצמי. לקוחות, הרצאות, סמינרים, טור קבוע בעיתון יומי, פרשנות כלכלית בטלוויזיה.

להמלט בשנית. מקום חדש, שפה אחרת, חוג חברים שמיני, תשיעי, מי סופר.

"ראש האופוזיציה גר לא רחוק מפה" – אמרה לידיה – "מי שארגן לך את הפגישה איתו … הדוד שלו היה שר וגם כן גר בשכונה הזו. הוא נהרג. תאונת דרכים. שכן אחר, זמר רוק צעיר, הפך לראש העיר של סקופיה. גם הוא נהרג בתאונת דרכים. בשכונה הזו יש המון תאונות דרכים שקורות לפוליטיקאים של האופוזיציה."

"אבל אין לו שומרי ראש" – אמרתי לה, מתכוון לראש האופוזיציה.

"חלק אומרם שהוא אמיץ וחלק אומרים שהוא טיפש" – אמרה לידיה.

"זה אותו דבר" – עניתי לה – "להיות אמיץ זה להיות טיפש".

"אתה עומד לעזוב" – רעד בלתי מובחן.

"אנחנו עומדים לעזוב" – אמרתי – "את תצטרפי אליי, אל תדאגי."

* * * * *

בשדה התעופה, פקיד המכס מעלעל בדרכון שלי ומביט בעמודים שמהם תלשתי את הויזות הגדולות של הונגריה. חותמות שבורות וסימני מריחה ובדלי נייר.

"שיחקת בדרכון הזה ?" – הוא שואל אותי, המבט שלו אטום ורע.

"לא" – אני משקר – "ככה הדרכונים שלנו".

הוא קורא לממונים עליו והם מתייעצים ביניהם. הם מניחים לי לעבור. בתור לביקורת הדרכונים מתייצב אחד מהם לידי ומלווה כל צעד שלי בצעד שלו. השוטר בביקורת הדרכונים מעלעל גם הוא בדרכון, מאתר את הויזה לשנה (עם רשות לעבוד), את חותמת הכניסה, את אישור המגורים שלי (עם הרישום במשטרת הזרים). הוא מחזיר לי את הדרכון בחוסר ענין.

עוד צעד אל הבדיקה הבטחונית.

עוד צעד אל אולם הנוסעים היוצאים. אני מתיישב בפינה ופורש את המחשב הנייד שלי. אני מתקתק במרץ. אנשי המכס מתלחשים ומביטים בי. אולי ראו אותי בטלוויזיה. אולי משהו אחר.

כשהדלת נפתחת, אני הראשון, על המסלול, עם כל המזוודות, בדרך למטוס האירופלוט המתפורר. הרחק מכאן, אל החיים הבאים שלי, בעיר אחרת, עם אנשים אחרים. הבן של גידי הגיע מהארץ והוא יטפל בענינים מכאן ולהבא.

אני חופשי.