כשהגשם מכה בעיני השפנים

- אמר לה – "הם מעפעפים כמוך, עכשיו".

היא, בצחוק מתחנחן, מתרפקת עליו, הוא מאמץ ביד גברית את כתפיה. הגשם לא מתגבר, הוא טורדני כמקודם.

מרפסות הבתים מסורגות במעקי מתכת דקים, מחלידים בירוק ובשחור. הוא מצביע עליהם, היא מחווה לעברם, הם מהנהנים בהשתאות מתואמת, חמים להם בהסכמה הזו.

"אני חושבת שזה בגלל שהצלחת לגרום לי להרגיש שוב כילדה".

היא עונה על שאלה שלו. היא מתכוונת : מלאת חיים. היא רוצה לומר : סקרנית, פתוחה, מופתעת, נכנעת למראות קטנים ולריחות קלים. ילדה מול העולם, הפה שלה פעור, האצבע נעוצה בחלל, במקום שבו היתה פעם ודאות.

כן, הוא מבין את כל זה.

"תזהר" – קולה מטפס – "הם נוהגים פה כמו משוגעים."

שוב משלבת יד בזרוע, הרגליים שלהם נעות בשייכות, איברים של יצור אחד, שני ראשים, אבל אותו מבט, ידיים נורות, אצבעות בקצותיהן, אל עבר פסל, מזרקה, שער מעניין של כנסייה, סתם בית, או כיכר.

"לא יכולתי יותר" – היא מהרהרת בקול רם, באושר – "זה היה כמו כלא."

הוא מביט בה, מעביר יד בשערה (חלק, קצר, לא מסודר במיוחד, קצוות מתפרעים).

"כמו כלא" – היא שוב אומרת – "מתתי".

האוויר קר אבל נעים. רוכלים ספונים בדוכנים מקורים, הגשם זולג על וילאות סינתטיים. אחד מגלף בשעווה, שני מתיך וצורב מטבעות. הם פונים ימינה – ראשית היא והוא אחריה – חולפים על פני העושר הצבעוני מאחורי מסך הגשם האפור. הם צועדים בנינוחות של מי שמצאו ולא יאבדו שנית.

"נראית לי משוללת אנרגיה, עצובה, מכונסת" – הוא נאבק במילים, נמנע מלהכאיב, נמנע מליפות. היא מעריכה את המאבק הזה, מניחה שלוש אצבעות על שרוול מעיל הגשם שלו, הוא מאמץ אותן.

"חלמתי הלילה שאמא שלי מתה" שתיקה "הופתעתי כמה שהייתי עצוב".

בנשימה קצרה היא מבקשת להדוף : "היא תיוולד מחדש" – והיא חוזרת – "אמא שלך תיוולד מחדש, זה חלום טוב."

הם יושבים בבית קפה קטן, על שולחן הנפתח לגשם, ערוצים שקופים על זגוגיות המשקפיים שלו.

"אם נחיה כאן" – הוא מבטיח לה, הקול שלו מלא התלהבות, כמו תמיד כשהוא חולם – "אני אביא את כל החפצים שלי ואנחנו נסדר לנו בית. יש לי הכל."

"יש לי תחושה שלא נתחתן."

"אני רוצה"

"גם אני, אבל …"

"כן" – הוא נאנח, מסיט את העיניים, מעלעל בחשבון המשורבט שהמלצר מגיש לו – "גם לי יש תחושה כזו. אבל, בעצם, למה לא ?"

"אולי לא יתנו לנו …"

"שטויות" – הוא קוטע אותה, הקול שלו מתכתי (בפעם הראשונה) ומתרכך (מייד) : "הם לא יכולים למנוע מאיתנו להתחתן. אם לא שם, אז במקום אחר, אפילו פה. חותמים על מסמכים וזהו."

מבטה נעוץ בסנטר התקיף שלו ואיך שהוא רוטט נגד העולם. לפי העיניים שלה, היא אוהבת אותו מאוד, הידיים והרגליים נמשכות אליו כמו למגנט, הגוף שלה רוכש הטייה קלה לכיוונו.

"ואת רואה ילדים ?"

היא מבליעה מבט נואש, קול נואש, פכירת ידיים נואשת.

"לא יודעת" הפוגה

"אני לא רואה כלום"

"בואי, נמשיך" – כשהם קמים, היד שלה משתלבת ביד שלו, אצבע ברווח שבין שתי אצבעות וכך הלאה. הם מטלטלים את היד המשותפת שלהם, הם מעסים אותה, הם טומנים אותה בכיס שלה, בכיס שלו.

בפרץ אופטימיות מתחילים שניהם לומר :

"יהיה טוב ביחד" וצוחקים.

"יהיה לנו טוב ביחד, אנחנו נהיה מאושרים, נחיה בבית משלנו, יהיו לנו ילדים, אנחנו נהיה משפחה."

בשטף שפוחד מהפסקה.

עכשיו הם מרגישים טוב יותר. הריאות שלהם מתרחבות, אוויר קפוא אבל צלול זורם בקני הנשימה שלהם, הלמות הלב בתיבת התהודה של החזה, דם מווריד את הלחיים, את קצה האף, את האוזניים. אפילו הצעדים שלהם מזדרזים, מתגברים, גומאים מרחקים שנראו קודם מעייפים ועכשיו הם, לכל היותר, מטרד.

היא מציתה סיגריה, הוא נוזף בה בהומור, היא צוחקת. הם מרבים לצחוק, לכאורה בלי כל סיבה, קל להבחין בזה, צחוק שאינו מבקש פרשנות.

היא מחבקת את מותניו בשתי ידיים ומניחה את הראש שלה על החיבור העדין, הפועם, בין שקע הצוואר לכתפיים. הוא מעביר יד מוסחת דעת בשערה. היא מקיפה בתנועה עגולה את כל מה שמסביבם : צריחי הכנסיות, הבתים הקטנים בצבעים פסטליים, כסאות של בתי קפה, בגדים רבגוניים, המולה. בכיכר עומדת קבוצת נגנים : כינור, אקורדיון, תוף מאולתר. אנשים משתחווים אל כובע ישן, פעור פה, שמוט תיתורת ומטילים בו מטבעות.

היא משחררת את עצמה ממנו, רצה אל הכובע, זורקת מטבע אל הגבעה המתכתית שבתוכו.

"הם היו פה גם בפעם שעברה."

אבל הוא נעוץ בזוג שרוקד טנגו מודגש במסעדה שמתחת לגשר, קרוב לנהר.

"רק במבט לאחור, הכל מתבהר, נופל למקומו, דבר מוביל למשנהו. יכול להיות שמטרת כל הנסיעה הזו היתה לראות את הזוג הזה."

היא לא נעלבת, הוא מוזר והיא אוהבת. להיפך, היא מחבקת אותו ביתר שאת.

הוא מצביע על מסעדה : "סינית. רוצה לאכול בסינית ?"

היא מהנהנת בהיסוס. הוא : "קודם נקנה את הספר וכשנחזור, דרך המסעדה הסינית, נאכל פה."

"אף פעם לא אכלתי סינית."

בכובד ראש, בידענות, בלמדנות (חשוב לו להפגין) : "זה מטבח עשיר מאוד. כדאי לך."

הם נכנסים לחנות ספרים, קונים ספר או שניים, מחליפים מטבע זר במטבע מקומי, משלמים, יוצאים מהחנות. בחוץ – למרות שעת אחר הצהריים המוקדמת – אפילה כחלחלה. אחרי אור הניאון הלבן, נטול הצללים, של החנות, החושך מסנוור.

היא שולחת יד לעצור את התנועה המתפרצת שלו. הוא שולח יד לאחוז בזרועה, לעודד אותה להתקדם.

לכודים בניגוד הזה, הם עומדים באמצע הרחוב, קרוב לאי תנועה, הגשם מכה בעיניהם, העולם מחשיך, צלילי תזמורות הרחוב נקטמים בסאון המכוניות שהולכות ומתקרבות אליהם במהירות שאינה מבשרת טובות.