מות הנסיך

"תראה, תראה" – היא נועצת אצבע מורה בעיתון שכותרתו חשופה למחצה – "אני לא יכולה לקרוא את זה". היא מטלטלת את העיתון בפראות וחובטת בו.

"זה יהיה ככה כל יום" – אני אומר לה. אני עייף ממה שעבר עליי ועוד יותר ממה שממתין לי.

"הם כותבים שאתה מרושע" – היא מדווחת לי בקול מכווץ, מלוח – "איך הם יכולים לכתוב דבר כזה, מותר להם ?"

"אני משער שכן" – לא מתחשק לי לדבר על זה – "זו הבעת דעה, אי אפשר לאסור דבר כזה" , אני מושיט יד ליטול ממנה את העיתון, אבל היא מחמיקה אותו ממני.

"אני רוצה לקרוא" – היא אומרת. הפנים שלה נפוחים משהו מהשינה והעיניים הגדולות שלה קבורות בקפלים חיוורים. הערתי אותה כדי שתקרא. אני מכין לה קפה. היא יושבת ברגליים משוכלות בין השמיכות וחוזרת וקוראת את הכתבה הגדולה.

"באמת עשית מה שהם כותבים פה ?"

"כן" – אני עונה לה – "אני שוכח תמיד שאת לא מוסיפה סוכר או חלב לתה. שוב עשיתי לך תה בחלב, ממותק"

היא מנפנפת יד בקוצר רוח : "זה באמת לא חשוב עכשיו" – היא מדגישה את התנועה - "מה שחשוב זה לראות מה לעשות בעניין הכתבה הזו. הם נוראים, הם שופכים לך את הדם."

אני מושך בכתפיי : "אני רגיל" – אני אומר לה – "אני מתרגש מעצם העובדה שאני בעיתון. אני אוהב לראות את התמונה שלי. פחות מעניין אותי מה שכתוב. בעוד שנה אנשים יזכרו שהייתי בעיתון – אבל לא מדוע".

"זה מה שאתה חושב" – היא לא צולפת בי. לפתע היא נשמעת עצובה ועייפה.

עוברות כמה דקות. בקול רם היא מקריאה מילים תלושות, טעונות, מתוך הכתבה.

"מתוחכם … כריזמטי … פלילי והמרושע הזה" – היא הוגה את המילה, כל פעם בצורה אחרת.

"זה לא מתקשר אליך, אתה לא מרושע, אתה השמואל שלי" – היא קובעת לבסוף, בבטחון של ילד ואני מחייך.

"עשיתי רע לאנשים" – אני אומר לה ברכות, אני מתיישב על המיטה לצידה ונוטל את ידה, שהיא שומטת ממני, כמעט בבהלה.

"יש פתגם" – אני ממשיך – "אני לא זוכר איפה : הזורע רוח, קוצר סופה. הוריקן שלם, במקרה שלי. הייתי איש רע, עכשיו רק הזמן לשלם, זה הכל."

"זה לא כל כך פשוט" – היא אומרת בזעם כבוש – "עכשיו יש אותי וגם אז היה אותנו. לא חשבת עלינו ?"

"לא היינו יחד באופן מחייב … " – אבל היא לא נותנת לי לגמור את המשפט – "היינו, היינו … נסענו יחד לאירופה … היה ביחד, איך לא חשבת על זה ? מה, לא היה אכפת לך ?"

"אני לא זוכר" – אני באמת מיוגע מכל העסק הזה – "זה היה מאוד מזמן"

"אנחנו לא בבית המשפט, לא זוכר, לא זוכר " – חיקתה אותי – "עוד מעט תקרא לי כבודו, מה אני, השופט ? אני שואלת אותך שאלה פשוטה : זו ממש בגידה, לסכן ככה את הביחד שיצרנו. כשאוהבים מישהו, חושבים עליו ולא עושים שטויות." – היא מהרהרת רגע – "וחוץ מזה אני זוכרת כל רגע. אני זוכרת את חלוק הרחצה שלבשת בלילה שהכרנו ואיך שדני שאל אותי עם מי אני מעדיפה לשכב, העדפתי איתך."

"דברים כאלה גם אני זוכר" – הסכמתי – "אני מדבר על היום יום, על השגרה …"

"לבצע פשע זה לא שגרה" – היא חורצת.

"זה לא היה פשע, לא אז, לא בעיניי, לפחות … יותר כמו התעלולים שעשינו בבית הספר. לא היה שווה לזכור את הפרטים. גם לו רציתי, אין מה לזכור : זה פשע שמורכב מהמון ניירת, טפסים זהים, פקודות זהות, אותם שמות כל הזמן משך שנים."

"אבל זה היה כסף של אנשים" – היא לוגמת מהתה ומעוותת את פניה – "אתם שיחקתם בכסף של אנשים אחרים, קרובים אליכם, שהכרתם, חברים …"

"לא חברים" – אני מוחה – "אף לא אחד מהם היה חבר"

"נו, וזה נותן לך את הרשות לרמות אותם, להפסיד להם את הכסף ?"

"יש הבדל בין לרמות מישהו לבין להפסיד לו את הכסף" – אני מעיר לה והיא נוחרת בבוז : "זה תגיד במשפט". שוב המשפט הזה בינינו.

עכשיו שסיימה לייסר אותי, המוח שלה שוב מעשי : "מישהו מדליף להם את כל זה, מישהו אחראי לפרסומים האלה".

"יכול להיות רק האלוף או השופט" – אני אומר – "אתמול ראיתי עיתונאי יוצא מלשכת השופט בזמן המשפט שלנו והיה לו חיוך, כמו חתול שקיבל אפרוח במתנה"

היא צחקה באי רצון.

"יכול להיות שגם האלוף, אפילו מישהו מהנאשמים. לכולם יש מטרה להגדיל את החלק שלי בעסק. הקורבנות מוכיחים לעצמם שהוקרבו לכוח על טבעי, לנוכל שאכזריותו לא אנושית, מופשטת. הנאשמים האחרים מתגמדים לידי, השופט צובר נקודות ככל שהמפלצתיות שלי גדלה. לעיתונאים יש מה לכתוב."

"אבל זה לא יכול להמשך כך" – היא רותחת ומסובבת את פלג גופה העליון, העירום. השדיים הכבדים שלה מדגישים את הקביעה.

"אולי תגיש תביעת דיבה ?" – היא אומרת בחצי תקווה.

"חסר ערך" – אני שולל את האפשרות – "מאלף ואחת סיבות. היחידים שדנים את השופטים הם העיתונאים. הקריירה של השופט עשויה להיות תלויה בסיקור העיתונאי של המשפטים שהוא מנהל. חוץ מזה, מי יאמין לעדות שלי – מול מילתו של העיתון ? במשפטי דיבה צריך להוכיח זדון, להיות תערובת של בלש פרטי ופסיכולוג. זה לא מעשי"

היא הנהנה.

קמה מהמיטה והתלבשה בחולצה מסמורטטת שנהגה ללבוש בבקרים, לפני המקלחת. בעיניי היתה מינית מאוד דווקא במלבוש הזה. אחר כך שחררה אשד זהוב של שיער במורד גבה וכל אותו הזמן בהתה באוויר באופן לא ממוקד, ככה נהגה לחשוב.

"אתה יכול לכנס מסיבת עיתונאים´- אמרה בהיסוס, אבל עוד לפני שעניתי, פסלה בעצמה את האפשרות : "יעשו ממך צחוק, או שאף אחד לא יבוא או שיבואו רק כדי לחלץ ממך הצהרות מרשיעות."

"אין מה לעשות" – סיכמתי – "חוץ מאשר להנמיך פרופיל" והיא הדהדה אחריי : "להנמיך פרופיל, כן".

"זה לא קר ורע ומחושב כמו שזה נשמע" – אני מנסה להצטדק – "זה נובע יותר מעייפות, מהטמטום שבשגרה מאשר מתכנון, את מבינה ?"

היא מצמצת מולי עיניים, מבליחה בירוק : "לא"

"תראי" – אני שוב מרצה, זו הטריטוריה הבטוחה שלי – "יש פשעים שעוד מראש, לפני שהם מבוצעים, הם פשעים. יש פשעים שקורים כמו ברירת מחדל במחשב. פשעים אפורים, מופשטים, בלי להדביק להם פנים".

"את הפנים של האלוף כבר לא תשכח" – ענתה לי ברוגז, מבליעה מסרק במשיכות קשות בשערה.

"עכשיו ודאי שלא אשכח" – אני מאשר – "אבל האמת שאפילו המשפט הזה נראה לי כמו המשך ישיר של הפשע. זה כמו משחק שנגרר יותר מדי : בהתחלה יש שעמום, אבל אחר כך מין קהות חושים ויציאה חלקית מן המציאות, בריחה לעולמות של דמיון, בהייה, את מבינה למה אני מתכוון ?" – היא מהנהנת ואני : "ככה היה מה שהיום מכונה פשע. כתבנו מספרים ומחקנו מספרים וכל הזמן הסתרנו פיהוקים בגב היד והערנו אחד את השני. לפעמים בהינו במסכים ריקים במשך ימים. כל המספרים שם לא אמרו לנו דבר. לפעמים – לגמרי לא ברור מאין באו ולאן הם הלכו – לקוחות התייפחו במשרדים שלנו. בהם הבטנו בעניין מסויג, הם היו כמו רכס בא.ק.ג. המת שלנו."

"אתה רוצה לומר שלא היית שם באמת" – היא מסכמת בנימה מעשית ומכרכמת את פניה, כאילו היא שוקלת את טענת ההגנה האפשרית הזו.

"אבל אתה כן אחראי, אתה ילד גדול, היית צריך לחשוב על זה מראש, לרסן את עצמך" – היא מטיפה לי ואז מבחינה בכך וחדלה.

אני עומד בחדר האמבטיה הצר, נשען על הכיור והקור השישי שלו מצמרר אותי. בכל זאת, אני לא זז ממנו. היא מאחורי וילון המקלחת הקצר מדי (בכל פעם אני גוזר ממנו חלק שלולאותיו נקרעו), הגוף הגדול והמשיי שלה מטיח בי מים וסבון. אני מוחה אותם בכף ידי ומנגב אותה על מכנסי השינה הקרועים מעט שלי.

"אני לא יודעת איך אסתכל לאנשים בפרצוף" – היא מתלוננת – "תראה לאיזה מקומות אתה מביא אותי. אני האמנתי בך. חשבתי שתנהל את החיים שלנו טוב יותר. חשבתי שיחד נוכל על כל העולם."

"זה לא הולך ככה" – אני מתקן אותה בעדינות – "אם נהיה יחד נוכל לכל העולם, אבל ממך אני מבין שאם לא נוכל לכל העולם לא נהיה יחד. זה לא בסדר. לא התחייבתי לך לנצח את כולם, תמיד. אפילו לא ידעתי שזו דרישה שלך עד הרגע הזה."

"זו לא דרישה" – היא מתנגבת – "זו ציפייה" – רגל בהטית על דופן האמבט, המגבת עולה בה ויורדת – "אל תתחמק ואל תפיל עליי את התיק. אם אוהבים, לא מהמרים בכל החיים שלנו. מה אעשה עכשיו אם תכנס לכלא לתקופה ממושכת ? אני לא מבטיחה שאני אוכל להמתין לך. אתה מבין מה יקרה ? אני אפרד ממך בגלל שאני לא יכולה בלעדיך, היה עליך לקחת את זה בחשבון."

"לקחתי בחשבון רק שלא ניפרד לעולם" – אני מגיב בשקט.

היא מושכת בכתפיה : "אצלי, כל יום זה הערכה מחדש. כל יום אני קמה בבוקר ושואלת : האם מתאים לי להמשיך, האם אני מרגישה טוב במערכת היחסים הזו, עם הגבר הזה. לפעמים התשובה היא לא – ואם היא תמשיך להיות שלילית זמן ממושך, זה סימן לקום ולעזוב, לא ?"

"כן"

"הבעייה שלך שאתה לא רומנטי" – היא מושחת אודם חיוור בתנועות מרפרפות על שפתיים גדושות – "אני לא מרגישה איתך כמו עם גבר, לפעמים כמו עם ילד, לפעמים כמו עם אח בוגר, לפעמים כמו עם אבא" – היא מחייכת – "אבל זה דווקא מגרה אותי"

"מה הקשר בין זה לבין המשפט ? מצאת תירוץ לפתוח במלחמה בכל החזיתות ? זה הזמן ?" – אני לא כועס. אני אומר את המילים כאילו אני מקריא טקסט באודישן.

"אף פעם לא הזמן" – היא מנפנפת בידה הפנוייה האחת בחוסר סבלנות, כמו שמשקיטים כלב הנובח שלא לצורך. ביד השנייה היא משרטטת קו כחול על הקצוות האפורים של העפעפיים שלה.

"עכשיו ודאי שלא" – אני מתעקש, מפנה אליה גב ויוצא מהמקלחת. אני יורד במדרגות בדילוגים, פותח את התיבה המיוחדת שלי לעיתונים ובדרך חזרה מעיין בכותרות. גם בעיתון הזה אני מככב. אראה לה את זה כשאגיע.

נעמי אוכלת דברי מאפה קטנים מתוך צלחת עמוקה ומביטה בי בשאלה.

"יש" – אני אומר, כמעט בגאווה.

"אני שונאת אותך שאתה טיפש כזה" – היא מסננת בארסיות – "לשמוח שהשם שלך בעיתון בהקשרים כאלה ! אתה לא נורמלי."

"מה יש לי בחיים חוץ מזה ?" – אני מנסה שזה יישמע כמו בדיחה אבל לא מצליח.

"יש לך אותי" – היא מזדעקת – "יש לך אותנו ואתה כל הזמן מהמר ומסכן את זה. איך אני יכולה לחשוב על עתיד איתך ?"

"יש לי אותך ?" – אני שואל ברמת חצי גבה – "יש לי אותנו? את בטוחה ?"

"לא אם תמשיך לזלזל בזה, לראות בזה משהו מובן מאליו, כמו אחת מאלפי הקלטות באוסף שלך"

"כשהיחסים טובים, ככה זה צריך להיות, מובן מאליו, תמיד שם" – אני צולף בה.

"אתה צריך לחזר אחריי, צריך להאכיל את היחסים" – היא אדומה בפנים והגרוגרת שלה עולה ויורדת כאילו היא בולעת כעס פיסי.

"אני עושה מה שאני יכול" – אני מנסה להפיס את דעתה אבל זה יוצא כמו התרסה.

"זה לא מספיק" – היא מתחננת אליי, אבל עברנו כבר את נקודת האל-חזור :

"מפני שבעולם שלי, יחסים זה רק דבר אחד, יש עוד הרבה וכולם זכאים לתשומת לב"

היא מרכינה ראש וממוללת פירור זעיר בין אצבעותיה :

"אתה באמת מרושע" – היא לוחשת – "ממש כמו שכתוב בעיתון".