מות המשורר

מות המשורר

המשורר מת בשעה שמונה בבוקר.

חמש דקות לפני כן, התקשר בטלפון חוגה מוכתם, שחלקיו נאחזו זה בזה בסרטי הדבקה. הוא התקשה לדבר, אבל מי שהאזינה לו - לשעבר מעריצה - ידעה שתמיד התקשה לדבר.

בחוסר רצון ותוך האנחות שנועדה להשמע (בטרם השיבה את השפופרת שלה לעריסתה), הסכימה לבוא אליו.

היא לא הופתעה כשפגשה שם עוד אנשים שאליהם התקשר. היא אפילו לא הופתעה כשאמרו לה שמת, לבד, במיטת ברזל, על מזרן מרוט, ארוז בשתי שמיכות צבאיות מאובקות. זה היה הסגנון שלו, למות ככה.

התאמצו להוציא את הגופה הקשויה דרך הדלת הצרה ואחר כך דרדרו אותה במורד המדרגות (לא היתה שם מעלית).

יד ימין שלו, מוכתמת בדיו, נחבטה בכתלים, שירוק של בית חולים נפרד מהם, יריעות יריעות.

בסוף נח על המדרגה האחרונה, עובר גדול, בעל שיער שחור, שופע ואף נשרי. נחיריו רטטו אפילו עכשיו כשמת.

ברדיו הודיעו מספר פעמים שנפטר ולמחרת הופיעו בעיתונים הספדים ארכניים. כולם ניסו להיות מאוד מאוזנים ולהסתיר את הסלידה מהאיש, מחייו ומחלק גדול של יצירתו. כולם אמרו שהיו חברים קרובים שלו וסיפרו אנקדוטות מנוכרות.

העירייה ארגנה טקס לזכרו באולם "בית הסופרים" והזמינה את הציבור לבוא.

אמרתי לנעמי : "למה שלא תפני אל המארגנים ? ספרי להם שהלחנת שירים שלו ושאת מוכנה לבצע אותם בערב לזכרו".

המארגנים שמחו ונעמי בחרה שני שירים, אחד שאני אהבתי ואחד שאהבה. בשבועיים שקדמו לטקס, שרה בלי הפסקה.

דני התקשר אליי. לפני שנים, כשהיה נער מתבגר, הופיע עם המשורר בתוכנית טלוויזיה. אחר כך דיברו עד אור הבוקר ואחר כך לא נפרדו עוד. דני הפך לנושא כלים שלו. בגלל שדני הוא מה שהוא, הפך למעריץ - ובגלל שהוא מה שהוא חדל להעריץ את המשורר ומאז לא התראו. דני לא חושב על עצמו כעל איש קצוות, אבל ביחסיו עם המשורר היה כזה.

בטלפון אמר רק : "שמעת שמת ?" ולא המתין לתשובה. חזר וסיפר לי את מה שכבר ידעתי על איך שנפגשו, איך העריץ את כושר ההמצאה שלו, את חוצפתו, את שליטתו בשפה. על איך שהכל נגמר ביניהם.

"אני לא בא לטקס המזוייף הזה" - אפילו דברים קשים דני אומר בקול מדוד.

בערב הלכנו לטקס. אשה בעלת עיניים אנורקטיות השוותה את ההזמנה שבידינו לרשימה מודפסת. ישבנו באי נוחות, מהבילים אל בגדי השבת המעומלנים שלנו, על כסאות עץ פרושים. הרבה אנשים עלו על במה חורקת וירדו ממנה. הם קראו משיריו של המשורר בהטעמה של לאחר המוות. הם השמיעו פרשנויות מלומדות והתווכחו בכובד הראש שארסיות מעטרת אותו כמו שולי כסף של ענן.

בשורה שלפנינו ישבה האמא המצומקת, הציפורית, של המשורר ושוחחה בעירנות עם מארגני הטקס. כשהוזמנו גרושתו ובנם לומר מילים, מחתה בקול סדוק וגירשה אותם בטלטול עוויתי של ארנק גדול.

"לכי מכאן" - זעקה - "את הרגת לי אותו".

הגרושה צעדה כלפיה, ידיה פשוטות לפנים, בתנועה של הרגעה, אבל התחרטה ועלתה על הבמה ברשרוש שמלה שחורה.

היא הבטיחה לשמר את מורשתו של המשורר ולפרסם מהדורה של כל כתביו, בין שראו אור ובין שנותרו בכתבי יד. הקול שלה היה יציב והתנועות שלה בטוחות, אבל היא לא נראתה כמי שנהנית מהמעמד. הבן שלה ושלו נצמד אליה, מביט באדישות בנו ובתפאורה. כפי שעלה, כך ירד, בצייתנות, בלי סימן אחד של כאב.

אז שרה נעמי את השירים שלו בקול שופע. היא נראתה כל כך בודדה, הרשמקול מאחוריה, מיקרופון רזה בין שתי ידיה הרועדות. רק כשסיימה, גיליתי, שאינני נושם ושקימטתי את גליונות התווים שלה.

בדרך מהבמה אליי, העיפה נעמי באם מבט חיישני וזו התרוממה ממקומה, חיבקה אותה בחום והחמיאה לה מאוד.

הערב הסתיים וכולם הלכו. אימו של המשורר קרטעה בין אחרוני המוזמנים, אבודה ושאלה איך לחזור ולא אמרה לאן.

אף אחד לא שעה אליה. כולם היו טרודים בלהחליף כתובות, בלהשוות רשמים, בלבכות את המשורר ואת עצמם.

אמרתי לאימו : "הכרתי את בנך". באמת הכרתי אותו. לא כמו שמכירים חבר, אולי, אך בודאי יותר משהכירוהו אחרים. פעם ביקרתי אצלו בדירה שבלתה, מחסן של קרעי ספרים, מיטת סוכנות מאובקת ומכונת כתיבה שאותיותיה מחוקות.

הצעתי לה לנסוע איתנו והיא הסכימה באנחת הרווחה המשותפת לילדים ולזקנים.

נעמי נהגה במכונית ואני האזנתי לדבריה של אימו של המשורר. כל הדרך התייפחה במילים.

"הוא ביקר אותי" - בגאווה - "כמעט בכל שבוע". הציעה לנו להכנס לחדרה בבית האבות, לשתות משהו. הערב התקרר - אמרה - משהו חם, יש לה אפילו שוקולדה. סירבנו בנימוס. ניסתה לפתות אותנו במכתבים שכתב אליה המשורר. הבטחנו לבוא בפעם אחרת ורשמנו מפיה, בתנועות גדולות ומודגשות, את כתובתה ואת מספרי הטלפון שלה.

בפתח, מאחורי שולחן עץ שהקיף אותו מכל צדדיו ולנוכח מסכי טלוויזיה מרצדים בגוונים של לבן, קרץ אלינו שומר הלילה.

"תודה שהבאתם אותה, אשה נהדרת, אבל ילדים מחורבנים. כמעט אף אחד לא בא לבקר."

אליה אמר, מגביה קול שלא לצורך : " מה שלומך ?"

היא התעלמה ממנו ואמדה אותנו במבט חוקר :

"יש לכם ילדים ? לא ? למה אתם מחכים ?" - אצבע כמושה מתווה לוליינים באוויר - "תעשו ילד ומהר. תאמינו לי, אין דבר יותר חשוב מזה בחיים."

דלתות המעלית נסגרו עליה באמצע המשפט.

בבית, שכבנו כל אחד בפינת המיטה שלו, על הגב והבטנו בחושך בעיניים סומות.

לא דיברנו, נעמי ואני, על הערב הזה, גם לא הלכנו לבקר את אימו של המשורר. לפעמים רצינו לבקר אותה וביום שבת אחד אמרנו כבר לטפס ברגל אל בית האבות שלה. במקום זה נסענו ל"אבולעפיה" ביפו וקנינו שם שקית גדולה של סמבוסקים חמים וממולאים בביצים קשות ובגבינה לבנה.

ככה, זה בצד זה, חיינו, נעמי ואני.

לימים, נעמי התגרשה ממני וכל כך הרבה דברים קרו לי עד שהמשורר ואימו וכל ענייניו של הסיפור הזה נשכחו ממני לגמרי.