מבעד לבהונות אורצל

מבעד לבהונות אורצל

סוזאן שוכבת על הגב, רגל לבנה על רגל לבנה ומתבוננת באור המחלחל מבעד לבהונות היפהפיות שלה. לפני דקה מצצתי לה אותן והרוק שלי מתקשה עליהן בשכבה מבריקה. היא מתענגת על הקרירות שבמגע בין האוויר הוושינגטוני המקפיא לבין הרוק שלי שמתאדה. סוזאן אוהבת לחשוב על דברים כאלה. בכלל היא הטיפוס החושב והממעט בדיבור. יש לה עיניים שמוטות ובהן עצב מהול בחיוך טוב ועכשיו הן עצומות ואני לא יכול לראות בהן מאומה.

היא אומרת : "אני אבוא אתך למקדוניה" והלב שלי מנתר. אני לא יודע אם להאמין לה, אני לא רוצה להאמין לה, אני לא רוצה להתאכזב. אני אומר לה שאני שמח והיא מחייכת ויש לה שתי גומות חן שמעמיקות בלחייה כאילו הן שואפות להתחבר בנקודה נסתרת בתוך פיה. אני מנשק גומת חן אחת. היא צוחקת ואני צוחק ואנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר בעירום חלקי.

כשהיא הופכת את פרוסות הלחם המשחימות בתנור הפרימיטיבי והמפוייח שלה, אני מביט בה עד שאני מתעייף וכובש את העיניים ברצפת העץ המבהיקה. היא לא חזקה בנקיון ואני מחייך למחשבה הזו.

עכשיו אני מדמיין איך זה יהיה בלעדיה ואני לא יכול. לכאן, אל הדירה שלה, בתוך בית אדווארדיאני בן שתי קומות, הגעתי לפני עשרה ימים. יש עשרה ימים שהם כמו עשר שנים וכמו עשר דקות בבת אחת. כאלה היו הימים האלה, אתה, כאן.

הכל התחיל במלון בעיר בלקנית. בחדר שלי, שהשקיף על גשר טורקי עתיק מעל נהר, היתה טלוויזיה שלא קלטה אף תחנה חוץ ממשהו בשפה מתנגנת, הכלאה בין הונגרית לרוסית. מדי פעם, בערוץ אחר, ראיתי תמונה מעוותת לצדדים של ה-CNN ושפתי הקריינית נעו בלי קול. החדר היה חשוך ובו ריהוט בסיסי מעץ שהריח כאילו רק עתה נכרת. בבוקר נהגתי לקום, להתעמל, להתקלח ולרדת אל חדר האוכל, שם הוגשה ארוחת בוקר עשירה. רב המלצרים, ששירת, בעברו, בבית מלון בשווייץ, הרבה בגינוני נימוס מופרזים עד כדי פרודיה ואני הסבתי ממנו עיניים במבוכה.

ראיתי אותה, יושבת בשולחן מרוחק, לבושה בחליפת עסקים שחורה בשני חלקים, מעיינת באוגדן ירוק, גמיש, שבו היו כמה דפים פרופים. היא לא הרימה את מבטה מהדפים האלה כשהמלצר שאל אותי בהתרפסות אם אני רוצה שהוא במו ידיו יכין לי חביתה משתי ביצים. סירבתי בנימוס ונתתי בידו שטר של מאה דינרים. תוך כדי כך שאל לשלומי בעסק גדול והתרחק ממני בהשתחוויות הולכות ומעמיקות, חושף לעיניי קרחת מבהיקה מתחת לסבך מדליל של שערות מאפירות.

היא לא הביטה בי כשהלכתי משם אבל אני הבחנתי בנוכחות שלה במשך כל הארוחה. לא ההנתי לומר לה מילה.

בערב קבעתי עם גידי, שותפי במדינה הזו, לאכול ארוחת ערב בעיר העתיקה. הוא היה אמור לבוא ולאסוף אותי במכונית מרצדס מבהיקה ומוארכת. המתנתי לו מול דלת הכניסה למלון, מביט בחוץ האפלולי, כמעט רואה את האוויר הקר.

שמעתי את הקול שלה מאחוריי, ליד דלפק הקבלה, כשהיא מזמינה מונית. הפקיד שאל לאן והיא אמרה שהיא לא יודעת. אל חניית המלון ממול החליקה המכונית של גידי, שחורה וחרישית ובתוך הדממה שהשתררה, כשכולם השתתקו לפתע, החלטתי.

כשמצאנו את עצמנו במושב האחורי, חשבתי איך היא הסכימה להצעה שלי ואיך היא ביטלה את הזמנת המונית ואיך על הפנים שלה ניסך חיוך אדמומי ואז ראיתי את גומות החן ההן בפעם הראשונה. עכשיו, באפלה המהבילה של המכונית, ניסיתי לצוד בעיניים מצומצמות את נשימתה. פנסים פזורי אור התוו את הפרופיל שלה אל מול השמשה ואני חשבתי שהיא לא ממש יפה, הסנטר שלה היה שמוט והיא שמנה. כשמשהו לא מתאים לי, אני מנתח מדוע, אני לא מרפה, כמו כלב ציד אנליטי. עכשיו עשיתי את זה, בעיצומה של הנסיעה. הרגשתי שאם לא אבין מה בה מושך אותי אליה, משהו בסדר הנכון של העולם יתערער וזה דבר שלא יכלתי להרשות לעצמי, לא באותם ימים של שבר.

אז ישבתי, מכווץ מבלי משים את הגבות שלי ונושך קרעי עור רפויים משפתיי. כל אותו הזמן חשבתי : מה יש כאן, מה קורה. כשחשבתי על עצמי באותם ימים - וזה קרה הרבה - חשבתי על עצמי במונחים של ניצול שואה פרטית. רק שבועות ספורים קודם לכן סיימתי לרצות עונש מאסר בכלא אמיתי ובמהלכו התגרשתי מאישה שמאוד אהבתי. גם מבחינה כספית המצב היה בכי רע, הבכי הרע, האמיתי הזה שביעת אותי כל הזמן ותמיד בהפתעה וברגעים הכי פחות מתאימים. לא שלטתי בתהליכי האבל שהמאירו בי. הם שלחו גרורות אל החלקים הכי עמוקים שלי, שמעולם, קודם לכן, לא היתה לי גישה אליהם. בכלל לא הייתי בטוח שאני מוכן לשידור חוזר.

פגיעות. בסוף הבנתי שמה שמשך אותי אליה היה העיניים העצובות, הכמעט-כלביות, שלה. יציבת הגוף שאמרה כאב פנימי חזק שנמלטים ממנו בלי לעצור לחשוב איך ולאן. אני הכרתי את הכאב הזה ואני ידעתי את הפגיעות שלה וכמו תמיד החלה להנץ בי האשליה שאוכל להם. אבל איזה נשק אחר יש לנו כדי ללחום בכאב ובפגיעות - מלבד האשליה ?

השקרים שלי גאו בי כמו גירה, כמו קבס. תמיד כשעמדה הברירה בין לספר אמת לבין לחיות בשקר - בחרתי בשקרים. להמציא את העולם כולו בתוך המוח - בכך היה טמון יופי שלא יכולתי לעמוד מולו, עוצמה שהובילה תמיד לאושר, אפילו קצר מועד. עכשיו שאלתי את עצמי מה עדיף : אושר קצר או הרדידות האפורה של החיים האמיתיים ובכלל לא הייתי בטוח מה התשובה הנכונה, או אם יש כזו.

אמרתי לה : "אנחנו הולכים לאיזו מסעדה בעיר העתיקה, רוצה להצטרף ?"

היא צודדה אליי מבט ולא חשבה בכלל לפני שענתה בחיוב. משום מה, זה לא נראה מפתיע, שהיא מסכימה להצטרף לארוחת ערב עם שני זרים. כשיצאנו אל האור והאזעקה של גידי ייללה כשנעל את המכונית, המבטים שלי אמרו לה : "מין". היא שלתה משקפיים עגולי מסגרת מהתיק שלה והרכיבה אותם על אף סולד ופתאום כל החזות שלה השתנתה. היא נראתה כל כך שלמה, כל כך נכונה, הייתי בטוח שהעור שלה, מתחת לחליפות העסקים , צח לגמרי, חלבי, בלי פגם. זה חייב להיות כך.

צעדנו ברחובות של אבני מרצפת עתיקות והאזנו למוסיקה הלא-הרמונית של נקישות העקבים שלנו, שלישיה לא מתואמת. גידי הוביל בבטחה דרך חאנים טורקיים ובהם כניסות מקושתות, אל מסעדה קטנה והומה. הבעלים קידם אותו בצהלה וטלטל את היד שלו וטפח על כתפו והתחבקו. בסוף, התיישבנו ליד שולחן זעיר, שהונח הישר על הסמטה הצרה והמתפתלת. הסמטה נבלעה בחושך קטיפתי בין שני מבני אבן והחושך שלהם נלחם בתאורה הצהובה, העגומה, של פנס רחוב בודד. הפנים שלנו נגהו באור השחור הזה.

גידי החל בשיחה של מה בכך ואני הייתי נואש בניסיוני להרשים אותה בזמן הכה קצר שעמד לרשותי. רציתי אותה מייד, עוד באותו הלילה ועמדתי לנסוע חזרה לישראל כעבור שני ימים ושני לילות. היא שתקה במרבית הזמן וכשדיברה, התגעגעה לפולין, שם שהתה במשך שנתיים לפני כן. בפיה, נשמעה פולין אחרת ממה שזכרתי מהדיווחים בעיתונות. היא לימדה אנגלית בכפר קטן וניהלה רומן נטול שפה עם בנו של בעל הבית שבו התגוררה.

פתאום אמרה והעיניים שלה היו רחוקות : "פעם נסעתי למרוקו ובסהרה, באמצע המדבר, בלילה, מתחת לכל הכוכבים האלה, עשיתי אהבה עם המדריך המקומי שלנו. הוא היה ממוצא ברברי" - הוסיפה בלי סיבה והשתתקה. כשלהב של קנאה פילח אותי, ניסיתי לגרש את הדמויות שהיא הביאה אל מוחי במשפט החסכני הזה. חשבתי על שילובים של שחור ושל לבן, מתחתיה ומעליה ובתוכה, בטח החול היה עדיין חם מהלהט שלהם ושל המדבר שעטף אותם באלם מכוכב.

היא הגניבה אליי מבט, אבל לא היו בו פיתוי וגם לא הערמומיות הנלווית, בדרך כלל, למבטים כאלה. הסיפור הזה לא נועד לבחון אותי, או ללבות בי קנאה. הוא פשוט נבט בה ופרץ אל האוויר שעכשיו הצטלל, כאילו נגמרה איזו סערת ברקים. "עומד לרדת גשם" - אמר בעל המסעדה והביט בנו בדאגה. העור שלה היה מתוח ובתולי והיא היתה דשנה מתחתיו ואני חשבתי איך זה יהיה להתחפר בה, עם הלחות שבה תקדם אותי, אם זה יקרה בכלל. בחורות אמריקניות מבית טוב לא מסתובבות לבד בפולין אחרי הקולג'. הן בכלל לא יודעות שיש דבר כזה, פולין. הן בטח לא שוכבות עם מדריכים ברברים במדבריות. ידעתי כבר שלא טעיתי, שיש בה סוד, באשה-ילדה הזו.

חזרנו למלון ודיברנו הרבה ושיחקנו משחקים של "מה-אם" ואחר כך עלינו, בטבעיות, לחדר שלה ועשינו אהבה. החדר שלי היה מובדל מזה שלה בשניים ואני דילגתי כל הזמן בין מגוריי למגורינו עד שנגמר לנו הלילה. אמרנו שניפגש שוב ונפגשנו שוב (היא איחרה) ושוב אהבנו וכשבא הבוקר, ירדנו אל חדר האוכל שבו נפגשנו ולא נפגשנו בפעם הראשונה. היינו מהורהרים ולא הרבינו לדבר. אפילו רב-המלצרים שפרכס מולנו בהתרפסות לא הצליח להצחיק אותנו. אני חושב שידענו שמשהו יותר חשוב מזיון של שני לילות קורה בינינו ואולי סתם היינו עצובים על שאנחנו נאלצים להיפרד. לחצנו ידיים ברשמיות נבוכה והיא עמדה בפתח החדר שלה והביטה אחריי עד שנעלמתי מעבר לעיקול המסדרון.

בשבועות שלאחר מכן גיליתי את הדואר האלקטרוני. אהבנו אהבה של מילים דיגיטאליות במהירות האור והזמנו זה את זה לבקר. אח כך הפצרנו זה בזה ובסוף נכנעתי ונסעתי אל וושינגטון בתחילתו של חורף אופייני.

לא התרגשתי בנסיעה הזו. זה היה כמו לשוב הביתה. קניתי לה דובון ממולא בקש ושעון פנינים מוזהב. כשעמדתי ליד מסוע המזוודות, היא הניחה על כתפי יד קטנה.

היתה מבוכה גדולה של "מה אנחנו עושים פה". יש רעיונות שנשמעים נפלא בדואר אלקטרוני והם עוועים במציאות המוארת בלבן ניאוני של אולמות נוסעים. האשה הזו שעמדה כאן, לצידי, היתה זרה מאוד, גדולה ממני בגופה, מחייכת במאולץ. חייכתי חזרה, אבל לא הבטתי בעיניה. יש פנטזיות שעדיף לא להגשים ויש רומנים שיש לסיים אותם כעבור שני לילות לחים בחדרי מלון. חשבתי על הימים שלפניי ולא התעודדתי כלל מהמחשבה הזו.

בשתיקה לקחנו את המזוודות שלי וגררנו אותן אל עבר מגרש החניה. בחוץ הצליף בי גשם דקיק וטורדני וסוזאן מחתה את המצח הגבוה שלה כל הזמן. משום מה חשבתי על זיעה.

טיפסנו אל ג'יפ, שנראה לי מרוט ומצולק וחצבנו מנהרה של אור צהבהב בחושך. רק כשהגענו אל בית בן שתי קומות, אמרה : "הכנתי לנו משהו לאכול וקניתי יין טוב" - והיה היסוס בקול שלה - "אבל בטח תרצה להתקלח ולנוח." היא לא המשיכה את המשפט הקטוע הזה, אבל היה לו סוף. "אני לא רוצה לזיין אותה" - נרתעתי פנימה בבהלה - "מה אעשה עכשיו ? איך הכנסתי את כולנו למצב הזה ואיך נצא ממנו ?"

לסוזאן היה חדר זעיר, קיטון, בקומה השנייה. בהמשכו של מסדרון שבו נדחסו מכונת כביסה ומייבש כביסה ישנים, היה חדר מרווח יותר ובו התגוררה שותפה שלה לדירה.

חשבתי איך זה יהיה לשכב עם השותפה הזו ועצמתי את עיניי בעייפות.

כשסיימתי לתלות את תוכנן של מזוודות גדושות בגדים בחלק הארון שפינתה לי, התיישבתי על מיטתה וטמנתי את ראשי בין שתי ידיים דביקות ומזיעות. "הארוחה מוכנה" - אמרה סוזאן מפתח החדר, אבל כשפקחתי את עיניי כבר נעלמה.

כשירדתי למטה, בגרם מדרגות צר ומרופד בשטיח אפור מהוה, היא ישבה לבדה ליד שולחן ערוך לשניים. גבה היה מופנה אליי, עטוף בסודר ישן. לא נשקתי לה. רק התיישבתי מולה וטעמתי מן האוכל. שיבחתי אותו מאוד וגם את היין שבחרה והיא חייכה. לסוזאן יש חיוך שמפציע מעבר לפנים שלה, ממקום רחוק ממנה, לא קשור אליה.

באותו הלילה עשינו אהבה מוכנית, קרה, כמו ניסיון כושל להחיות אש מרמצים.

כשקמתי בבוקר, במיטה שלה, כשהריח שלה באצבעות שלי, נותרתי לשכב, חסר אונים מול הטירוף בשניים שלנו. הסתובבתי מעט בדירה, החלפתי את סדר הבגדים המכווצים שלי בארון שלה וטלפנתי, בלי הפוגה, אל כל מי שזכרתי את מספר הטלפון שלו.

בערב היא באה ואני אמרתי : "אולי נלך לאכול במסעדה" והיא הסכימה בהתלהבות. שנינו לא רצינו להשאר עם הבדידות שלנו. "יש מסעדה רומנטית, שחברה שלי סיפרה לי עליה"

אמרה סוזאן - "זה לא רחוק מפה, נוכל ללכת ברגל".

כשישבנו משני עבריו של השולחן הזעיר בפינת המעשנים במסעדה סיפרתי לסוזאן שאני מתגעגע לכלא. היא לא הזדעזעה, רק המתינה. סיפרתי לה מדוע והיא הקשיבה בתשומת לב רבה ולפעמים, לא תדירות מדי, הנהנה בהבנה. אחר כך סיפרתי לה על נעמי ועל תשע השנים שלנו יחד ועל הכאב כשעזבה והיה קשה לה להאזין לי בשוויון נפש, אבל היא האזינה בכל זאת. בין מנה למנה, סיפרה לי על מאפייה קטנה בברוקלין שבה עבדה. בקומה שמעל המאפייה נדחסו כל העובדים בחדר טחוב ומעופש. בארבעה ביולי היו עולים אל הגג לצפות בזיקוקין די נור במנהטן הרחוקה כל כך ועורכים פיקניק מפויח כשהם מתחרים בעכברים מורעבים על המזון. גם במקום הזה אהבה ואני חשבתי על היכולת הגדולה שלה לאהוב בכל הנסיבות וחשבתי על האיש שאהבה ועל ההתעלסויות ההסויות שלהם מאחורי וילונות-שמיכה מאולתרים. קינאתי בו, בדמות הרפאים הזו וחשתי את ההתרגשות הישנה שלי חוזרת, חשבתי שאולי בכל זאת זה יצליח לנו.

הביתה שבנו שלובי זרועות קשויות מקור. הלכנו לאט, חום מחלחל אל חום, מגע עור בעור.

ככה, בין עור לחום, בין התנשמות לאנקה, בין ריחות ולחויות, ידענו זה את זה עד שנרדמנו.

סוזאן הלכה לעבודה למחרת ואני באתי לבקר אותה. משרדה היה ממוקם בבנין משרדים חדש בפינת רחוב הומה. היא ישבה בחדר גדול עם עוד שני עובדים וניהלה פרוייקט במרחקים מתוך שולחן עבודה מוצף נייר. מדי פעם תקתקה בפראות נואשת על מקלדת המחשב. חברות לעבודה סקרניות תחבו ראשים ואמדו אותי. התבדחתי מעט והלכנו לפגוש את חברי הילדות שלה בבר בעיר. אחר כך הלכנו לסרט ואני נרדמתי על כתפה, כשאני מקיץ מדי פעם לתמונה חטופה, תלושה, חסרת מובן. כשהסתיים הסרט העירה אותי בנשיקה והלכנו משם, אני מבויש. אבל מצב רוחה של סוזאן היה מצוין. ודאי ראתה בתנומה הזו, במקום ציבורי, אות לאינטימיות גוברת, סימן חולשה שאני מראה רק לקרובים לי ביותר.

והיו עוד סימנים כאלה. למחרת, אמרנו ללכת למועדון ג'אז. סוזאן שמרה מקומות לשנינו. כשבאנו כבר לא נותרו מקומות טובים ואני סירבתי להסתפק במה שהוצע לנו וביקשתי את כספה של סוזאן חזרה. המארחת במקום סירבה לכך והתפתח עימות. היא איימה שתקרא למשטרה ואני גיחכתי. עוד באותו הערב, במסעדה אחרת, מפוארת בהרבה, הצעתי לסוזאן לבוא אתי למקדוניה.

"בואי אתי" - אמרתי - "נהיה שותפים בעסק הייעוץ הקטן שאני מקים שם. נגור יחד. אם נתאים, נתחתן בעוד שנה ונקים משפחה."

סוזאן הקשיבה לי בעיניים משתאות ולא ענתה. אבל לרעיון כבר היה קיום משלו ובלילה, אחרי הכל, במקלט שיצרנו לנו מן הכרים והסדינים במיטתה, היא אמרה לי :

"אבוא אתך למקדוניה" ואני חושב על כל הלילות הלבנים שלי עם נעמי ועל המילים שחוללו בינינו ואני מטה את הראש שלי בזווית אלכסונית. הזווית הזו כמו נועדה לומר : "אני מאזין לך, אבל אני מכיר את החיים וכמה קל להבטיח כשאני עדיין זורם בך וחם." הטלת ספק שאין בה משום סגירה של חלון הזדמנויות.

סוזאן אינה מחמיצה את הפרט הזה משום שהיא איננה מחמיצה שום פרט. היא מחייכת ואני נזכר בפנים שלה כשאנחנו שלובים, זה בתוך זה. אני מסיט את עיניי ממנה במבוכה וגם לזה היא שמה לב. היא לא אומרת דבר.

ככה אנחנו עשרה ימים. ביום האחרון היא מסיעה אותי אל השדה בג'יפ שלה ואני שם לב שהוא חדש לגמרי, לא כמו שהתרשמתי בימים הראשונים. אני מחמיא לג'יפ שלה והיא קורנת. אנחנו נפרדים פרידה לא סנטימנטלית מדי, קצת כמו ידידים טובים ואני עולה אל המטוס. במושב הלא מרווח, דחוס בין שני שכנים כרסתניים ומזיעים (ודאי אמריקניים ואין לי כסף לרכוש כרטיס במחלקת העסקים, כמו בימים ההם, עם נעמי), אני חש רווחה מהולה ברצון לרדת בכבש המטוס ולחזור אל הבית של סוזאן.

"אני מוכנה לפרנס אותך, רק בוא לגור אתי" - היא אומרת לי בחצי לצון, לפני שאנחנו מתנשקים - "עשיתי תחשיב וזה לא יוצא יקר מדי."

אנחנו צוחקים, אבל זה אחד מאותם מקרים שבהם טמון בצחוק גרעין של עסקיות קשוחה. אנחנו רוצים זה את זה כמו שרוצים עסקה טובה, אחוזים במחקר התכנות, במבדק מתמיד של כדאיות. סוזאן ואני ואני וסוזאן, הטעם של המילים האלה אינו מוכר לנו, חדש, קצת מאיים. כשסוזאן אומרת שהיא תבוא אתי למקדוניה אני יכול לפרש את זה כהבטחה - אבל זו בהחלט רק פרשנות אחת.

במקדוניה, בבית ששכרתי, אני כותב לסוזאן מכתבים בדואר האלקטרוני. הם חמים ואוהבים וגדושי תוכניות מאוד מפורטות. אבל מתחת לפני השטח גדלות הדקויות הממאירות של החרטה. פתאום אני חולם חלומות עצובים שבהם מככבת נעמי. בלילות אחרים באים אליי בני משפחה מתים. זה לא עובר סתם ככה, יש לזה השפעה. זה מעודד אותי לטפח רומן ישן עם אשה מקדונית, רומן ששמרתי על אש קטנה כשהתבשיל של סוזאן צרך את כל החום, את כל האש.

אני כותב לה מכתבים בגוונים של אפור שהופכים מהר מאוד לשחור - לא השחור של צללים כאלה או אחרים אלא השחור השמור ללילות עלטה מהסוג שבו מתחוללים הפשעים החמורים ביותר. אני מספר לסוזאן מי אני באמת ואני מקווה שלא יתעורר הצורך להסיק את המסקנות במקומה. אני לא רוצה שהיא תבוא. אני מפוחד. אני כועס. זו לא תחושה של חיית בר בכלוב - אני לא מהסוג הזה של הגברים שפוחדים להתחייב. זה הרגש שישי לחולים במחלות סופניות כשנודע להם שמכינים אותם לעוד ניתוח. עייפות תאית שבכל זאת מהולה בפחד מהכאב ובחוסר תוחלת. מין רצון לבקש להיעזב לנפשך, בעצם קריאה לרחמים.

אבל למי יש סיכוי שקריאה כזו שלו תיענה ? אני לא משלה את עצמי - ממש בעודי ממשיך להשלות את סוזאן במלוא המרץ. אני יודע שזה ייגמר לא טוב, מכוער, אבל מה אני יכול לעשות ? סוזאן מסרבת להירמז ואחר כך מסרבת גם להאזין. היא מחייבת אותי לשחק את הנבל בדרמה הזו שאני כותב.

כשאני עושה את זה וכותב לה שלא תבוא היא עונה לי במכתב שקט ועצוב, מכתב קטן, שמוט. לשברון הלב והישות יש דמות אלקטרונית ואני ראיתי אותו מתגלם במושלמות בשורות הכאובות, המרוסקות שהיא כתבה לי.

בהתחלה עוד עניתי לה, אבל בסוף כבר לא היה לי כוח לכך ורק שמרתי את המכתבים האלה בבית הזר לי ששכרתי. כל הזמן חשבתי איך זה היה עם נעמי בבית שהיה שלנו, מזמן, בארץ אחרת. בסוף לא היה לי כוח גם לזה. במשרד שלנו קנו מגרסה קטנה לניירות משרדיים.

גרסתי את כל המכתבים של סוזאן במגרסה הזו בערב אחד. עלתה נהמה גדולה מן המגרסה כשהיא עיכלה לפסים סדורים וישרים את מה שהיה סיפור האהבה שלי ושל סוזאן.