ש י ח ה

הכל יהיה בסדר

אני יושב על כסא וראשי מוטה לאחור, מעבר למשענת. זה עתה ריססתי את אפי בטיפות אף מרות והן זולגות על לחיי, חמות ונקוות בשיפולי הראש, קצת מאחורי האוזניים.

אני רואה את דני במהופך, מתקרב אליי ונעמד מולי. הוא חושב שהתנוחה שלי מצחיקה והוא צוחק. יש לדני צחוק רדיופוני, אין בו ליחה והוא מהדהד. בכל זאת, זהו צחוק כנה, לא מעושה. מרגישים שדני הוא הצוחק ולא בגלל התדמית שלו ולא בגלל שזה משהו שדני יודע שחייבים לצחוק ממנו.

אני מיישר את צווארי ונחלים של תרסיס לא מנוצל עושים דרכם בעקבות הטיפות הראשונות. אני מקלל בשקט ומנגב את הצוואר במרובעי נייר טואלט שאני קורע בגסות מגליל הולך ופוחת המונח על השולחן.

"אהלן" - אומר דני ואני נד לו בראשי. קשה לי לעשות יותר מזה כרגע וגם לו יכולתי לעשות יותר מזה - לא הייתי אלא נד. זהו אחד מאותם ימים שאני משמר בהם את האנרגיה שלי, שבהם אני חרד שאולי לא תשאר ואני אפסיק לנוע, כמו השפן בפרסומת לסוללות, אחרי שהוא יורד מן המסך.

דני גורר כסא אחורה ויושב. יש לו זקן ושפם עשויים היטב. הוא לבוש בקפידה. פעם עישן מקטרת והצירוף היה מאוד מרשים. עכשיו כבר לא חשוב לו להרשים את סביבתו אז הוא עושה באמת מה שהוא רוצה : להתלבש בקפידה ובהתאמת צבעים מושלמת, למשל.

יש לו גם תיק עסקים מעור בצבע המתאים וכל מיני אביזרי נוחות שמשתלבים נפלא בחזותו הכללית. דני משדר הצלחה.

מה שאני משדר באותו הערב זה שאני מרגיש כמו שבר כלי. אני מצונן, אני בחופשה מהכלא ואשתי עזבה אותי. אני מרגיש לא טוב בהווה ואני מפחד מאוד מהעתיד. לא קל להיות אסיר לשעבר.

לא פה, בכל אופן. אני אומר את כל זה לדני בתשובה לשאלתו.

"אז מה המסקנה ?" - הוא שואל. הוא לא מצפה באמת לתשובה. כי מה המסקנה ? מה יש כבר לומר על דברים שאינם בשליטתנו ? שום דבר. אנחנו מאבדים שליטה וממתינים שהיא תחזור. ומה יהיה אם לא תחזור ?

"היא תחזור, היא תחזור" - הוא מרגיע אותי. יש לו טון כזה, כאילו הוא מדבר אל ילד מפגר. אני לא אוהב שממעיטים בערך הקשיים שבפניהם אני ניצב. זה גורם לי להרגיש לא מיוחד. אבל הערב אני חלש מכדי לכעוס.

אנחנו פותחים את התפריטים ודנים מעט במנות השונות : ראשונות, אחרונות, עיקריות. עולם שלם בין שני לוחות. המחירים שבצד המנות מחזירים אותי למציאות. אני מסתפק בפסטה וגם דני. עכשיו אנחנו ממתינים לאוכל ומביטים זה אל זה מעבר למחסום השולחני. דני עייף מאוד. יש עיגולים שחורים מתחת לעיניו. עורו כבר לא מה שהיה. פיו נמשך ימינה כמו פיהם של מוכי שבץ, רק בפחות חומרה. החיים השיגו גם אותו.

הוא מספר לי על עסקים שהוא עושה ואני מקשיב. זו נשמעת לי שפה זרה.

רק לפני חצי שנה הייתי שם, שלטתי באוצר המלים, עכשיו, לפתע, הזרות הזו.

אני אומר את זה לדני. אין לנו סודות זה מזה. אנחנו כמו זרם תודעה בן שני אנשים. אני יודע שהוא חרד לשלומי. הוא לא בטוח איך צריך לנהוג. דני גם לא אוהב אסונות. אולי הם מזכירים לו את השבריריות של הקיום המאוד נורמלי שלו. אולי הם מספרים לו על מה שיש מתחת לפני השטח, על ים החרקים מאחורי לוחות השיש באמבטיה, על התולעים בכל סלט עשוי לתפארה בידי השף של המקום.

פעם דני אמר לי שבגלל זה הוא לא הולך לראות סרטים עצובים. אז זה נראה לי מין בריחה מן החיים. היום אני שואל את עצמי : אז מה ? למה חייבים לחיות את החיים ? למה לא כמו דני ? כאילו אין דברים רעים ועצובים ?

אני מכיר אותו כבר 16 שנה ואני יודע שהוא בורח מן העצבות בפנים ולא מן העצבות בחוץ. כמוני, אולי כמו כולנו. אבל יש כאלה הבורחים מן העצבות על ידי בריחה אל עצבויות ויש כאלה שלהיפך, כמו דני.

עכשיו הוא במבוכה כי אני מביא אליו את העולם, נא ומדמם. ככה זה נראה : כאב עמוק, בגידה, שלילת חירות, איום מתמיד. ככה זה באמת. בעולם יש התאמת צבעים רק בין האדום והשחור. הלבן הוא העדר, הוא מוות, הוא בליעה של הצבעים כולם. דני גם חבר שלי, אבל הוא לא יודע מה הוא יותר : חבר שלי, או חבר של דני. אם הוא חבר של דני - ייתכן שלא יוכל להיות חבר שלי. זו הדילמה. הוא מבטא אותה בהתלבטות אינסופית ומופגנת בין המנות המפתות שבתפריט.

"עכשיו אתה עמוק בדכאון" - הוא מפטיר לבסוף - "אתה פצוע קשה. אתה נכה רגשית. השרירים שלך לא מפותחים. אז אתה צריך להתאמן. אנחנו - כל החברים שלך - נעזור לך, נלווה אותך. אתה תבריא ותראה פתאום שהכל יהיה בסדר."

הוא קורא לזה "נקודת המפנה" שלי ואומר את זה באנגלית. אני חושב שהוא בוחר בשפה זרה לא כדי להרשים (אותי ?!) אני חושב שהוא לא באמת מאמין בזה. ככה הוא מזיר את האמירה, הופך אותה למשהו חיצוני, בעל מנעד אובייקטיבי, לא-דני.

המלצרית באה ומגישה לנו את המנות על צלחות ענקיות מחרס. דני מזכיר לה להביא שתייה והיא אומרת שמייד, היא לא יכולה הכל ביחד. הוא מהנהן בהבנה.

אני אומר לו שאני פוחד כי יש לי הרבה חובות, כי אף אחד לא יעסיק אסיר לשעבר, כי נעמי עזבה אותי ואולי אני בכלל לא יכול לחיות עם בת-זוג ואני לא רוצה להשאר בודד.

דני שותק ואוכל בדעת מוסחה את האטריות המגולגלות ברוטב צבעוני. האור חזק מדי ואני יכול להבחין בכל פרט אצל כל אחד מהסועדים. מעטים מדברים. רובם אוכלים בשתיקה, משלמים בהינפים נמרצים של זרועות ואחר כך קמים והולכים, גם כן בשתיקה. שנים הייתי בה, בשתיקה הזו ורק עכשיו אני שם אליה לב. גם דני שותק.

אני חוזר על דבריי בהתנסחות אחרת. לפעמים הנוסח השונה מאפשר חדירה, כמו עטיפה חלבונית ובתוכה נגיף. דני אומר לי שהוא בכלל לא מודאג בענין הנשים. הוא אומר שעוד יהיו לי הרבה נשים עד שאמצא אהבה ושהוא בטוח שזה יקרה.

אני רוצה לומר לו שכל פרידה כזו מסכנת את חיי. אני רוצה לספר איך חשתי אחרי שהיא עזבה : כמו אד, כמו אין, כמו אינסוף. התפרקתי ליחידות הכי קטנות של הקיום, תצרף של מיליארד חלקים ועכשיו - להרכיב אותו מחדש. אולי כל החיים לא מספיקים למשימה כזו. אני חושב שמשהו גורם להן להמלט ממני. זה משהו בי שהן רואות, מין ריק שמעורר בהן בעתה עד שהן נוטשות אותי בכל מחיר. פעם קראתי שחורים שחורים קולטים אור ופולטים חלקיקים בצורת אדים, או משהו כזה. חשבתי לי שזה תיאור מושלם של הנשים שבחיי, מה עוד שכתב את זה מדען נכה מאוד.

בכל אופן לא אמרתי את כל הדברים האלה לדני. גם ככה הוא היה מפוחד. הוא מאוים על ידי רגשות חזקים. יודעים איפה הם מתחילים אבל אי אפשר לחזות מה יהיה בסופם. אולי אלימות ותוקפנות. אולי בכי. בכי זה אלימות כלפי הסביבה, כך חושב דני. אולי רק אני חושב שהוא חושב כך. הפעם הראשונה שבכיתי היה אחרי שהיא עזבה ומאז לא יכולתי להפסיק. אלה היו הרעשים של הפאזל המתפורר שהייתי אני.

דני אומר : "אנחנו בוחרים לנו ילדות בנות 19-20. אנחנו מגדלים אותן ומלמדים אותן כל מה שהן יודעות. אחר כך הן עוזבות אותנו ומישהו אחר נהנה מן הפירות, מכל ההשקעה שלנו. הן מתחתנות ומביאות ילדים ואלה לא הילדים שלנו. הן מבינות ביין ומדברות בידענות על חו"ל וזה כן היין שלנו וכן החו"ל שראו איתנו. זה מרגיז."

דני מספר לי על אהבתו החדשה. זה משהו קשה, לא אפשרי. כל אהבותיו של דני הן כאלה ואני מקשיב לו בחוסר הנימוס שבפיזור הדעת. הוא עייף וגם אני עייף כבר. האור הלבנוני של הניאונים כמו תבלול בתוך עינינו. בכל זאת אנחנו מדברים כי השעה מוקדמת יחסית.

דני אומר לי שברקע ישנו תמיד העצב הזה, מין ייאוש שממלמל ולא מניח. אני שמעתי את המלמול הזה, אצלי הוא כבר זעקה. אצלי העצב והייאוש משוחחים בלי הרף, אין לי הפוגה. אני אומר את זה לדני. הוא מביט בי בעיניים עגומות ואומר לי שרק נשים הן התרופה. הן היחידות שיש להן לחשי קסם המשקיטים את זוג המפלצות האלו.

אני נזכר בנעמי והוא נזכר במישהי אחרת בודאי. בתוך ראשי, בתוך ראשו יש גלריה שלמה של כאבים ונטישות. אין כניסה למבקרים.

טוב, נלך - אני אומר. הוא משלם, אנחנו שמים עלינו את המעילים (קריר בחוץ) ויורדים אל המכונית שלו (אמריקאית). בדרך מישהו כיבה את כל הפנסים. דני מנסה מילים שנכשלות לגעת ומשתתק. אני רואה את צלליות הבנינים שבהם אהבתי פעם ובהם עבדתי פעם. יש כאלה שחולמים בשנתם. הסיוטים שלי הם מציאות.

אנחנו מגיעים ודני מסתובב אלי חצי סיבוב בכיסא המרופד של הנהג. הוא מתבונן בי ואני מתבונן בבית הקטן, שממנו מתחיל הרחוב שלי. זה הרחוב שממנו יצאתי למסע הזה. זה הרחוב שאליו אני לא יכול לשוב כי אין למה לשוב ואין למי לשוב ואין אני. דני חש מין אחריות סתומה. בסך הכל מה הוא אחראי ומה הוא יכול בכלל לעשות ? לא הרבה, בינינו. כשאדם מת הוא מת ורק הוא יכול ללדת את עצמו. אדם שבוחר במותו הוא אלוהים. מחוץ לזמן, לטבע, לכאב. אני סחרחר ועוצם את עיניי. כך עוברות דקות : הרבה, מעט, אני לא בטוח.

בסוף דני אומר : "שלום" וזה שלום סופי שיש בו קצת מן השאלה. "שלום" - אני אומר וגם שלומי סופי ויש בו קצת מן השאלה.

"טוב, נתראה" - אנחנו אומרים יחדיו ומחייכים קצת. לצחוק ממש קשה בנסיבות האלה.

דני מתניע ומתרחק. בעיקול הרחוב הוא מפנה את ראשו אליי ומנפנף. אני מנפנף לו חזרה, מסרב להפרד. אבל הפיסיקה חזקה משנינו ומעבר לעיקול כבר אי אפשר לראות אותו.

עכשיו אני עומד לבד , שטוף באור כתום של פנסים. אני לא רחוק מהדירה השכורה שלי שבה חייתי עם נעמי תשע שנים. אני לא רחוק מהמקום שבו קיימת הגרסה הקודמת שלי, לפני העדכונים, לפני שניקו אותי משגיאות התכנות. אני יודע שכשאפתח את הדלת אני עשוי למצוא אותי יושב על הספה וקורא עיתון או מכין לי כוס תה גדולה בחלב וסוכרזית. אני יודע שאולי אפתח את הדלת ונעמי תביט בי ואני אביט בה וכלום כמו לא קרה.

אני ממשש את הגלולות שנחו בכיסי כל אותו הערב. הן כבר עושות את שלהן : הן כבר נטלו קצת חום מתוך גופי והן פושרות עתה. אני סופר אותן בקצות אצבעותיי, בלי להביט. עשרים, שלושים, יותר.

עכשיו אני הופך את פניי, הולך לגן הציבורי ויושב שם על ספסל. יש שם פסלים העשויים מכלי נשק ישנים. אני נשען על מרגמה קרה, מוציא גלולה אחת ובולע אותה.

אני מחכה מעט. קר הלילה. יש בריזה אפלולית על הספסל.

שוב יד בתוך הכיס, אני מוציא גלולה נוספת. ועוד אחת.

אני מפזר אותן על האספלט הקר של הרחבה ומועך אותן בעקביי. ככה אני צובע בלבן את החושך. כשלא נותרות לי עוד גלולות, אני קם מהספסל ונושם נשימה עמוקה, שלא נגמרת.

אני הולך הביתה.