ביום שהנאצים חזרו

ביום שהנאצים חזרו

הניה יושבת על גדר האבן המסותתת שלפני הבית. רגל אחת, עטופה בתחבושות עבות וצהובות, פשוטה קדימה. היא מגרדת מעל התחבושות בהיסח הדעת, כאילו הגירוד הזה אינו שלה.

"בגיל שלך לא מבינים עוד כלום" - היא אומרת לי ואני מהנהן. אבל זה לא מפריע לה. כמו הרגל, אני לא ממש מכאן. באיטיות כבדה היא חוזרת ומספרת לי ואני שב ומאזין כמו בפעם ראשונה.

הנאצים העלו את כולם בלהבות בבית הכנסת הישן מעץ. כל אחד יכול להיות נאצי והם יכולים לחזור מכל פינה, בכל זמן. אז היא עומדת ופניה אל שבילי העפר וגבה אל הבית שלה שהתריסים שלו מוגפים.

ככה עמדה מדי יום שעות ארוכות, עד שהוורידים שברגליה נדלקו והרופא שהוזעק אליה ציווה עליה לשכב במיטה אם היא לא רוצה נמק ברגליים הצבות שלה.

היא לא רצתה נמק. היא שכבה במיטה וחיכתה לשמוע בכל רגע את הדפיקות שלהם על הדלת שלה, שגם היא היתה מעץ ולפחות פעמיים ביום בערה בצבעים אדומים וצהובים. אלו היו דפיקות מיוחדות, חלולות וקשות, מהדהדות כמו מגפיים על משטח קשה.

היא כבר הסכינה לדפיקות האלה. היא ידעה שזו רק שאלה של זמן ושל מקום עד שהצבעים האלה יטפסו בחרך שבין הדלת למשקוף. כשהכל יהיה נכון להם - הם יחזרו.

לפעמים מצאה שהיא ממתינה להם בקוצר רוח של מי שמעונה. משאלה פרועה להצרף באותה האש. בכתה בכי של חוסר סבלנות ושל זעם. האמינה שאם היא תרצה מספיק חזק אין כוח בעולם שימנע מהם לבוא אליה. לפחות את זה הם חייבים לה - היא חשבה ודי היה במחשבה הזו להעלות חיוך על השפתיים השדופות שלה. מה שהצחיק אותה זה שאיזשהו נאצי חייב משהו לאיזשהו יהודי.

בתום שבוע לא יכלה יותר לשכב. צללים טיפסו על הקירות והיו כל מיני קולות של גיצים ושל בשר חרוך בדלת. היא היתה מוכרחה לפתוח ולנקות הכל. הריח כבר היה בלתי נסבל. היא ידעה שצריך לשלם מחיר בשביל להפטר מהם ואפילו יותר כדי למנוע מהם לחזור. אז היא קמה מהמיטה ונעמדה על הרגל שלה שהיתה מרושתת בכחול ובירוק של שיש. שפתה קומקום של מים על פתיליה. נטלה סחבה גדולה וטבלה אותה בנפט ונעמדה אל מול הדלת והמתינה.

בינתיים, כדי להעביר את הזמן אחורה, היא זכרה. היא זכרה באופן מאומץ, עם לשון בין השפתיים. זכרה לעומק והזכרון פעם ברקות שלה בפעימות סדורות שהביאו רווחה למוח שלה.

המים רתחו והיא שפכה אותם על הרגל שלה כדי להפחית את הכאב. כשהמים פגשו בעור הם קילפו אותו והוא נשר על הרצפה בגוון חלב ערפילי. היא יכלה לראות אותו מתכווץ עליה ונושר. היא יכלה לראות את החיים שלה נחשפים מתחתיו בפעימות סגולות ומאדימות. עד כדי כך היה לה חשוב לראות אותם כשהם חוזרים, לא להתפס שנית.

אף אחד לא בא באותו היום. גם לא הנאצים. היא סתם עמדה שם על רגל מעושנת, לופתת קומקום המהביל. היא חשבה על הצריחות של האנשים המתכווצים בתוך המדורה ועל הגיצים. זה היה חסר תכלית.

אז היום הזה נגמר בכעס גדול שאיתו הלכה לישון.

בבוקר הציתו את הדלת שלה בצבעים צהובים ואדומים. כשהם פגעו לה בעיניים, נהייתה לה מדורה בהן. הכל היה אדום ונטף על הקירות הפנימיים של העפעפיים שלה עד שהיא העדיפה לפקוח אותן ולהתבונן באור. אלפי האיכרים עמדו מסביב והריעו וזרקו פנימה קש וקלשונים.

אבל זה לא פטר אותה ממה שהיה עליה לעשות גם הבוקר הזה שבא עליה בליאות. היתה משוכנעת שהיא מתקרבת אל פתרון. הרגישה כוח חדש אל מול האש והזעקות שלהם והדם השחור שזלג והתנדף מכל הקירות של בית הכנסת, עץ מפוחם. היא ידעה שזה יפתיע אותם מאוד. הם לא מצפים לזה מיהודיה עם בעיות כאלה ברגליים. בכל זאת יכלה להפתיע אותם ולהתענג על המבטים שלהם כשזה יקרה. אסור להתרשל או להתפנק עכשיו. אם יחזרו, היה תלוי רק בה. ראתה בעיני רוחה את קירות בית הכנסת שואבים אליהם בחזרה את העשן, את להבות האש, את קרעי העור המפוחם, את שלוליות הדם המשחירות, את חשרות הזבובים הירוקים והשמנים, את הצחנה.

היא קמה מהמיטה והיה קר. היא התעטפה בחלוק ישן שלבד שלו היתה תחושה של וילון מחוספס, ארוג. היא דשדשה על הרצפה העירומה והציצה מבעד לחלונית מתכת של תיבת הדואר. בדיוק מול התיבה שלה התפוצץ ורד בר באדום. האדמה ידעה. האדמה הרגישה בכוח החדש שניתן לה. רק האדמה היתה בקשר טוב עם הרגל המתקלפת וחשופת הורידים שלה.

מיהרה לסגור את הדלת ולהשען עליה בגבה. דימתה שהיא בסרט טלוויזיה. מחשבות כאלה הרגיעו אותה כי הן הוכיחו לה שיש משהו אחר, עולם שאין בו נאצים. עולם של טלוויזיה ושל גיבורים שנשענים בגבם על דלתות. עולם של שיזוף וקרם ידיים. אבל אז חשבה : למה הם נשענים בגבם על הדלתות שלהם, זה בגלל שהנאצים חוזרים והם יודעים את זה. אסור להם לומר את זה במפורש אז הם רומזים לנו. אבל הדלת תפרץ למרות כל הגבים השריריים האלה. הנאצים לא יחזרו בכוח כי בכוח הם כבר נכשלו. הפעם הם יחזרו באהבה. היטלר כשגילה את המיקרופון, עשה בו שימוש וכשגילה את הטלוויזיה, עשה בה שימוש וגם כשגילה את האולימפייאדה. אז מה ימנע ממנו לגלות את האהבה ולעשות בה שימוש ? מה ימנע ממנו להתאהב ולאהוב ולצחוק בשיניים צחורות וסדורות בפרסומות לנאצים ? רק אנחנו יכולים למנוע את עצמנו מליפול במלכודת הזו. רק אנחנו יכולים שלא לאהוב בתגובה לשימוש הציני שהנאצים שיחזרו יעשו באהבה.

רק מי שהיה שם, מול התבערה, יכול להבין את הדרכים המיסתוריות שבהן חוזרים הנאצים.

כעת עמדה ובכתה בבדידות ובעליבות אל מול הקירות הבודדים והעלובים בדירה הבודדה והעלובה שלה. זה היה שלב ראשון. הוא יקנה לה כוח להלחם בהם. בינתיים זה היה פשוט בכי מתיש, מאלה שאדם בוכה אל עצמו. הרגל שלה המותכת גירדה לה והיא העבירה עליה כף רגל שנייה מגויידת משהו. היא הסתכלה בדאגה בשתיהן. היא קיוותה שהן תחזקנה מעמד ולא תבגודנה בה. היא קיוותה שהן לא תגרומנה לה לעשות משהו מטופש, להזעיק עזרה, להכנס מתחת לברז מים, לגלגל שמיכה לחה. בעיתון קראה שאסור לפקע את השלפוחיות ושאסור להוריד את העור ואת הגלדים. גם לא היה זמן לזה.

היא דידתה אל המטבח וסחבה בגרירה מיכל פלסטיק ומשפך בקצהו אל מרכז החדר. היא חשבה בזעזוע שהכוח הזה שיש לה הוא כוח שהיא גנבה מהם. ככה בדיוק הם גררו ג'ריקנים מלאים ושפכו אותם מסביב לבית הכנסת ביסודיות נאצית טיפוסית, עם קריאות עידוד ועצות למכביר. ייתכן אפילו שהתעורר ויכוח. בעיניהם היא לא היתה אדם אבל זה לא מנע ממנה להתנהג כמו קוף, כמו תוכי, על דרך החיקוי. זה לא מנע ממנה לשדוד מהם את האש שלהם כדי להביא אותה אל כל מי שעוד לא נשרפו בה. היא זכרה מספיק כדי לדעת שהם יכולים לנקר לה את הכבד שנים בלי לגמור אותה ושהיא אותם עושים את זה בעיניים כלות. גם את העיניים הם יכולים לקחת לה בסוף. לכן היה עליה למהר.

ביעילות שפכה בפינות כמויות מדודות של הנוזל הדליק. בקפדנות וביסודיות קירבה אל כל אחת מהפינות את הגפרורים שהיא הכינה מבעוד מועד. הלהבות היססו בהתחלה בכחול ורק כשהיו משוכנעות בנאציות שלה, בערו בגדול ובכתום. הן קיפצו סביבה והשחירו את הסיד הלבן של הקירות. ברגע שישחירו אותה, הנאצים כבר לא יוכלו לבוא. זה כמו שאם שורפים עיגול של דשא סביב הבית, האש לא יכולה להתקרב אליו. ככה הם יכלו לחזור : רק באמצעותה, בשכונה הזו, בכל אופן.

היא רצתה לחייך כי היא היתה בטוחה שהנאצים בכלל לא יאהבו את הרעיון הזה, שלא תהיה להם דרך להעניש אותה. אבל היא נזהרה. למרות שידעה שעכשיו זה כבר בטוח לחלוטין להפנות אליהם את הגב - התיישבה על כסא מנצרים קלועים, פניה אל הדלת, מחכה.

כל מיני דברים נפלו מאחוריה. רק לפי הרעשים הבינה מה נפל. האש התפוקקה והתנפצה ולחשה כשנתקלה במשהו מעניין במיוחד, שהזכיר לה את העבר שלה, למשל, כשאיכלה תמונות של בית הכנסת הבוער. האש ידעה להעריך נוסטלגיה.

היא ידעה שהם יחזרו להעניש אותה על החוצפה שלה ועל כך שמצאה דרך החוצה, הרחק מהם. היא לא השלתה את עצמה : בכל זאת הם היו הנאצים והיא רק יהודיה אחת. היא לא חשבה שהיא עומדת לשנות את תוצאות המאבק. בסך הכל התכוונה למנוע מהם לחזור לרחוב הקטן הזה, לבית המשותף הזה, לדירה הבודדה הזו, אליה. ניתן היה לגמור את כל זה במשא ומתן ומבלי להזקק לאמצעים כל כך דראסטיים אבל היא לא שכחה שאלה נאצים ומה שהם עשו לכל אלה שאיתם כרתו הסכמים. אי אפשר היה להאמין להם. כך טיפסו הלהבות מאחוריה והגב שלה התחמם ובמצח שלה ניבעה זיעה והשיער השחור-אפור שלה נדבק לה לצוואר ובין השדיים שלה הלב הלם. היא חיכתה.

היא שמעה את הדפיקות שלהם על הדלת שלה מעץ. בדיוק כמו שדימתה שנים, הדפיקות האלה והדלת הזו והיא על כסא הנצרים, כבר הרגל שלה מעלה עשן וחם לה מאוד בעורף, בוער. ככה בדיוק, אפילו פרט אחד לא שונה. אבל היא רק חייכה חיוך גדול. היא ידעה שהזמן הוא לצידה. הפעם לא יהיה להם לאן לחזור. שירגישו קצת יהודים, זה מה שהיא חשבה על הדפיקות החלולות והקשות שלהם. שירגישו קצת איך זה להיות בחוץ כשהאש בפנים. שירגישו מה זה כשמסרבים לפתוח לך, אפילו כשאתה מתחנן ומאיים ובוכה ומבקש יפה ומאיים. זה שאתה נאצי לא מקנה לך זכויות יתר כשהאש בוערת. אולי להיפך. אולי להשרף בתוך בית כנסת זה פחות נורא מאשר לראות את זה. אולי הנאצים הם הקורבנות האמיתיים, חוזרים כל הזמן, כמו מחשבה טורדנית, כמו כפייה, אל האש הזו שהם הציתו. אבל היא לא תתרכך. היא לא תוותר להם. הם נאצים. זה גורל, צריך לשאת אותו. לא צריך לבכות כמו יהודים. לא לכל אחד יש בית כנסת להשרף בו.

"לכו מפה" - היא זעקה והאש חדרה אל תוך פיה וחרכה את לשונה - "לכו מפה."

ואת היהודים הזהירה : " הנאצים חוזרים. הם חוזרים."

אחר כך אפפה אותה האש והקולות שהיא עשתה וכל הפצפוצים ורחשים האלה, זה לא אפשר לה לשמוע את הדפיקות הנמשכות על הדלת. היא לא שמעה שום דבר חוץ מאשר את הצחוק הגדול שהלך וגאה בה, מבפנים והציף את כל המוח שלה בצבעים צהובים ואדומים.

כשהוציאו אותה משם, היתה הרגל שלה עיסה אדומה של בשר ושל עור מדלדל. סכו אותה במשחה צהובה בעלת ריח רע ועטפו אותה בתחבושות ושלחו אותה חזרה לביתה שהיה ליד ביתי.