העתיד של מדלן

העתיד של מדלן

מדלן שיכנה אותנו בחדר זעיר, קיטון, בקצה מסדרון. הכל מטופח, מסודר, רק המידות ננסיות. בית הבובות של מדלן, בית המלון הזה. השכם בבוקר היא קמה ומכינה ארוחת בוקר בסיסית במטבחון שבקומת הקרקע. ריחות של קודלי חזיר וביצים מטוגנות מציפים את המבנה ובשולחן הקבלה מתחלפים העובדים, מתקילים ברכות רמות זה בזה. מדלן מאזינה לדו"ח של המשמרת היוצאת בפנים חמורים ובאותו כובד ראש מורה מה שמורה לזו הנכנסת. בכל רגע היא נראית כאילו אך סיימה להתאפר, לחפוף שיער, להתלבש. המיניות שלה מרוסנת בחליפת עסקים והאודם שלה מרומז בחיוורונו.

אלי מצמץ אל השמש ואחר כך הניח זרוע על שתי עיניו. רק הגבות העבותות והשחורות שלו הציצו.

"צריך להמציא חוק" – אמר, לא במיוחד אליי – "שאנשים יקומו לעבודה רק בלילה ויישנו ביום, שהיום יהיה לילה והלילה יהיה יום."

כל בוקר אותו המשפט. אבל נימת המסכנות לא חדלה להצחיק אותי והצחוק שלי הדביק את אלי וגם הוא צחק. התפלשנו בין הסדינים, טופחים באגרופים קמוצים – שלו גדול בהרבה משלי – על הכרים ובסוף אלי קם להתקלח ולהתגלח בעירום.

אני כבר לא נבוך. ישבתי על שפת האמבט המיניאטורי ואמרתי לו :

"נשארנו בלי גרוש".

"כן, אני יודע" – נאנח אלי וחבט במגלח שלו בקצה הכיור. קצף משוער ניתז לכל עבר. אלי ניקה את המראה בגב ידו ואחז את חוטמו בין שתי אצבעות. הוא דחק בו כלפי מעלה והעביר את הסכין על הכתמים הכחולים כהים שהזקן והשפם המנביטים שלו יצרו.

"יש לי משחק ששבש הערב עם איזה פראייר אחד שתפסתי, מאירן. הוא היה שר : העבודה, החקלאות, משהו כזה …" – הוא קילל בחרישיות כשהמגלח ננעץ בגבעת הסנטר שלו.

"מה עוד ?" – שאלתי באגביות. הכרתי את אלי היטב, הוא היה רגוע מדי.

"שמע" – התלהט לפתע, כאילו הרעיון רק עלה בדעתו – "יש איזה קרדיולוג יהודי, עשיר לאללה, מארק. הוא גר לבדו בדירת שישה חדרים ברובע השישה עשר. היכרתי לו מישהי ועכשיו הם הולכים להתחתן."

שתקתי, ממתין להמשך. אלי העיף בי מבט חשדני :

"סיפרתי לו שאתה גאון ושאנחנו מתכננים לערוך כנס בארץ של כל הספרדים בחסות יצחק נבון. הוא מאוד התלהב."

שיכלתי רגליים ובחנתי שומת דם שצצה על אחת מירכיי.

"מה יש לך שם ?" – שאל אלי – "הבחור הזה עשיר, אני אומר לך. נוכל להוציא ממנו חמשת אלפים דולר עבור המשרד ייעוץ שאנחנו פותחים פה בפריז. יחד עם הכסף של הבן דוד שלי, של הרופא שיניים ושל הבעלים של חברת המחשבים – אנחנו בעסקים."

"אתה תגמור את הכל בהימורים" – אמרתי בשלווה.

אלי רתח : "תמיד אתה כזה פסימי, רואה שחורות" וטרק את דלת המקלחת מאחוריו.

כעבור רגע : "תגמור מהר" – בגיחוך – "זוכר את אשתו של הפרופסור מהסורבון, מארוחת הערב של אתמול ?" – הנהנתי – "היא התקשרה אליי הבוקר. רוצה לעשות איתי ראיון לבטאון של ויצ"ו. אמרתי לה שאני מתראיין רק על המיטה שלי בחדר, במלון והיא אמרה שרק ככה היא מראיינת." – אלי התפעל מהתשובה – "לך תטייל קצת, תשתה קפה, תאכל קרואסון."

במעלה הרחוב, על הצומת, ממול לאקדמיה הצבאית, עמדה מסעדה קטנה. בכל צהריים אכלתי שם שוק אווז ברוטב שום, יום יום במשך חודשים. לפעמים הזמנו, אלי ואני, את המנות במבטא שוודי והמלצרים שנאו אותנו. המתנתי שם חצי שעה, לוגם בעגמימות מתוך ספל קפה ענקי שבו טבלתי קרואסונים משומנים. למלון חזרתי באיטיות מכוונת.

אלי ישב בחלוק רחצה על כיסא, רגליו היחפות מונחות על אדן הצוהר ששימש חלון בחדר שלנו. מישהו סידר את המיטה בקפידה אבל על הסדינים עוד ניכרו כתמי זרע. כשראה אותי, לא אמר לי מילה, רק קם והחל להתלבש בתנועות תכליתיות.

"קבעתי עם מארק" – אמר – "הוא מחכה לנו. אל תעשה לי עוד הפעם פרצופים והצגות, תהיה נחמד. אין לנו כסף אפילו לאכול."

כשירדנו אל אולם המבוא, עמד מאחורי שולחן הקבלה ויטנאמי בעל פנים מצולקות וכוויות ומבטא מצחיק. אלי נראה מאוכזב, הפטיר "בוקר אור" ופסענו בשתיקה אל תחנת המטרו הקרובה.

מארק גר בדירה מרווחת בבניין משופץ. מרבית החדרים בדירתו היו ריקים. מארק עצמו חי במטבח. על שולחן עץ רעוע פרס כיכר לחם ישנה, מעט גבינה ודג מלוח ודחס מהם לפיו באצבעות משומנות. הוא מחה את שפתיו בידו והושיט אותה ללחיצה.

"שבו, שבו" – אמר בלבביות – "ברוכים הבאים". העברית שלו היתה חיכית ושבורה. הוא היה איש גדול ושחוח מעט, אבל בעל פנים נאים של שחקן קולנוע. אלי תחב פרוסת לחם ודג מלוח לפיו : "איפה מזל ?" – שאל בין לעיסה ללעיסה, מסיט, בהינף יד, אשד פירורים ממכנסיו. מארק, גם הוא לועס, ענה : "היא הסתלקה, אמרה שלא טוב לה פה." ככה ניהלו דואט של לעיסות שוקקות, נוטף רכילות רומנטית, אהבה שבורה עם דג מלוח.

אלי אמר : "אני אחזיר אותה אליך" והם החלו בתכנון דקדקני, אסטרטגי וטקטי, כשנפתחה הדלת ומזל פסעה פנימה. ראיתי אותה לפני כן, אבל לא זכרתי היכן. היו לה פנים סטריאוטיפיים : מצח מוגבה ומתעגל, עיניים גדולות ואפלות, אף לא עדין.

"מארק" – אמרה מהפתח והוא קם בדוביות ופסע אליה בתוך מטר של לחם וגבינה: "מזל".

הם לא נגעו זה בזה ומזל אמרה : "אני הולכת לשים את הדברים שלי בחדר השינה" והאירה פנים אל אלי.

"מארק" – אמר אלי – "אני אשאיר אתכם לבד. תהיה גבר, מה ? תראה לה שאתה אוהב אותה, תחזר אחריה, תהיה רומנטי. אשה זה לא פרה, לעלות עליה, לדפוק, לישון. אשה צריכה תשומת לב, פרחים, מסעדה ליום הולדת, שמלה פה ושם. שים יד בכיס, תהיה קמצן ותהיה לבד כל החיים."

מארק הנהן במסכנות, עיניו מתעגלות אל אחוריה המעכסים של מזל.

"מארק" – אמר אלי – "בוא נגמור את הענין של הכסף. אני חייב להפקיד אותו בבנק היום כדי להקים את החברה."

מארק החזיר אליו מבט פראי, לכוד.

"מארק" – אלי היכה בלי רחם – "כל שנייה היא תצא מהחדר, אנחנו נמשיך להתווכח על חמשת אלפים דולר מסכנים ואתה תפסיד אותה לנצח. אתה בפנים או שאתה בחוץ ? זה הזמן להחליט כאן ועכשיו."

"אני בפנים, אני בפנים" – גמגם מארק המובס. הוא שירך צעדים אל חדר סמוך, גורר את רגליו הגדולות ברעש. אלי קרץ אליי. מארק חזר עם חבילת שטרות עבה ונייר מוכתם ובו שרבוטים ומחיקות.

"תחתמו על זה" – אמר בזעפנות וכמעט לעצמו – "חמישים אלף פרנק".

"חמשת אלפים דולר" – תיקן אותו אלי וחתם על הנייר – "ואתה תכפיל את הכסף כל חצי שנה. ברוכים הבאים, שותף."

מארק גמל לו בלחיצת יד חלשה וצנח על כיסא במטבח, אור הניאון מדגיש את עפעפיו הכבדים ואת השקיות הכהות שמתחת לעיניו. אלי גחן אליו והצמיד פה אל אוזן מחוטבת ושעירה : "לך אליה, מארק, היא מחכה לך. היא אשה."

מארק הנהן בחולשה אבל לא קם ממושבו. אלי משך בכתפיו בייאוש וסימן לי לבוא אחריו.

ברחוב אמר לי : "היא בחיים לא תשאר איתו" – והיתה בקולו עליצות גדולה.

הלכנו קצת בשתיקה ואלי אמר : "עשינו חמשת אלפים דולר היום. מגיע לנו לאכול משהו נורמלי. מאז ההתערבויות לא אכלנו כמו בן אדם."

אלי נהג להתערב עם כל מיני צרפתים שאני אענה נכונה על שאלות שישאלו אותי. הם שאלו אותי עשר שאלות ואני שאלתי אותם רק שאלה אחת ותמיד ניצחתי. הפרס היה ארוחות צהריים וערב במסעדות משובחות. הפסקנו עם זה כשזכיתי בחפתים ובסיכת העניבה המשובחים של אלי כשהתערב נגדי פעם אחת.

פריז טבלה באור המיוחד שלה. שדרות וכיכרות, עצים ירוקים ועצים כתומים ובנינים שהבהיקו בלבן אפילו מתחת לשלמה של פיח ואבק. בכל מקום הביטו גברים ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, לקוחות וזונות אלו באלו בעיניים של זימה. באור הבוקר המתעצם, הזיעה העיר זיעת משגל.

בדראגסטור היתה צפיפות גדולה. אלי קנה עיתון יומי מישראל מלפני שבוע וגמע את הכותרות. הוא בכלל לא שם לב שהתיישבנו ליד פפקין. שפתיו נעו , מעצבות את המילים ופפקין הביט בו בבחילה מוקסמת.

"אלי" – אמרתי – "תראה מי כאן, פפקין !"

"פפקין" – קימט אלי את העיתון – "מה אתה עושה כאן ? מתי הגעת ? בא לך ששבש קטן ?"

פפקין גיחך, מניף את חזהו מעלה ומטה כמו מזוודה. ביד עגלולית ליטף קרחת שההבילה במיקרו-אקלים הטרופי של מרכז הקניות הפופולרי.

"נשארת אותו הדבר, יא חרה" – אמר לאלי והם התחבקו.

לאלי ולפפקין תמיד היו הענינים שלהם ואני נשארתי בחדר, לא מעז להתרחק, מעיין באנציקלופדיה מאויירת. מדי פעם התקשרה אליי מדלן ושאלה אם אני צריך משהו ובעצם שאלה אם אלי כבר חזר. פעם ריחמתי עליה ואמרתי לה : "אבל אלי עם חבר שלו מישראל, פפקין, את יודעת" והיא גיחכה במרירות וניתקה את השיחה.

בלילה חזרו אלי ופפקין ואיתם שתי בחורות יפות, ארוזות במעילי פרווה קצרים ובמגפיים. אלי הכניס אחת מהן לחדר, הצביע עליי ואמר : "כמה בשביל הבחור הזה?" – המבט שלה נח עליי, כבד. היא מלמלה משהו ופפקין ואלי פרצו בצחוק רועם. אלי המשיך, מתנשף : "זה כולל את הכלב ?" – והבחורה קיללה אותו בקולניות והטיחה בו את הארנק שלה מאחורי הדלת שאלי הספיק להגיף.

הקולות שלהם נמוגו במורד המסדרון ובמעלה המדרגות.

נשארתי לבד עם המחשבות שלי ועם העיניים הפחמיות שלה עד שאלי פרץ לחדר, עירום וגרר אותי אחריו אל הקומה שמעלינו.

"בוא, בוא תראה" – תסס – "שתי יפהפיות מזדיינות. זה משהו שלא ראית בחיים!"

"אני לא רוצה" – לחשתי, מתפתל תחת ידו שאחזה בחולצתי – "עזוב אותי!" וחזרתי בריצה אל גרם המדרגות.

"פסיכי" – צרח אלי, נשען על המעקה ומדרדר אליי מילים – "לא נורמלי אחד. מי שמע על דבר כזה ? אפילו הומו היה מתלהב! שתי יפהפיות משהו מיוחד, טונה שדיים, תחת לא רגיל, אתה מפסיד, אתה שומע ?"

אבל בבוקר כבר לא אמר מילה. הוא היטה עיניים מצומצמות אל האור, חסם אותו בזרוע לבנונית : "צריך להמציא חוק" – גנח.

"איפה פפקין ?" – שאלתי

"למעלה בחדר" – צחקק אלי – "תקוע עם שתי הזונות. הן אומרות שהן אחיות בבית חולים. כשיתעורר הוא יצטרך לשלם להן" – הוא חשב שזה משעשע.

"מדלן חיפשה אותך" – אמרתי והוספתי : "מספר פעמים". התחמקתי מהמבט שלו, הופך דפים בספר בכיוון הלא נכון.

"אמרת לה משהו?" – הקול של אלי היה קשה וזהיר. "לא" "והיא אמרה לך משהו?" "לא".

"הערב נהיה אצלה" – סיכם אלי ונראה כמי ששכח לגמרי מהנושא.

כעבור כמה דקות : "תשאר כאן" – והוא יצא מהחדר ונעל אחריו את הדלת. שעה ארוכה הבטתי במשטח העץ שהפריד ביני לבין המסדרון ובספר שבידי. קמתי למלאות מים בספל שלי כשהדפיקות של פפקין הרעידו את הקיר.

"איפה הבן זונה!" – שאג – "חסר לו שאני תופס אותו!"

"הוא לא כאן, הוא ירד למטה" . פפקין עיכל את המידע ואחר כך משך בפראות בידית : "הוא בפנים … מה, הוא נעל אותך?" – בקול חשדני ושוב : "תפתח! אתה לא פותח?"

"הוא נעל אותי, הוא לא פה, אין לי מפתח, אני לא יכול לפתוח" – ופפקין קילל כך שאני אשמע. שמעתי גם קולות נשיים נרגזים ואת פפקין מנסה לאחות צרפתית מנופצת למשפט מובן. בסוף התייאש ועלה איתן למעלה, כנראה כדי לשלם להן.

המלון התרוקן מדיירים ומהקולות שדיירים עושים והתמלא בעובדים ובקולותיהם: פטפוטים עליזים, ויכוחים נרגזים, שאיבת אבק לאה, עגלת המצעים חורקת. הזמן נקצב בין הצלילים האלה, עבר איתם ומאיתם. שרתה בי שלווה מוזרה של דברים שעומדים מלכת. באור שהאפיר התבוננתי ברגליי ובכף יד אחת שנחה על הספר בהיזרות הולכת וגוברת. כשאלי פתח את הדלת הוא נדמה לי כלא שייך. לא כפולש – כטעות, דמות מסרט אחר.

הוא אימץ את עיניו באור הדמדומים והיכה בכף יד פשוטה במתג האור. הביט בי בריכוז, אבל בלי הפתעה וזרק : "תתלבש, אנחנו צריכים להיות אצל מדלן בעוד חצי שעה." הוא השתין במקלחת, ברגליים פסוקות, הדלת פתוחה וקול תסיסת השתן וריחו נסחפו אל החדר. עדיין נתון בתחושה של חוסר מציאות, הוצאתי מהמזוודה שלי, שתחבתי מתחת למיטה, מעיל חליפה מקומט ומכנסיים שהבהיקו מרוב גיל במפגש הירכיים ובאחוריהם.

"שים עניבה" – ירה בי אלי – "היא מהמקפידות. היא לא סתם בחורה." – הוא נשמע גאה, אז שמתי עניבה.

"תשמע עכשיו" – אמר אלי – "סיפרתי לה עליך, הפכתי אותך לחצי אלוהים. היא משוכנעת שאתה יכול לקרוא עתידות. אני אספר לך עליה : אלמנה, עשירה, בודדה. יש לה איזה זיין מטורקיה שעובד על יאכטות ומגיע לפריז פעם בחודש."

"איך הוא נראה?" – הסתבכתי עם קשר העניבה ואלי פירק אותו במיאוס אלים ואותת לי להתחיל מחדש.

"גבוה, שחום, שרירי, שפם. היא מתה עליי ורוצה שאני אעבור לגור איתה."

"אני יודע" – אמרתי, לפתע במצב רוח רע – "אני לא עיוור."

המונית עצרה לנו במגרש חנייה מואפל ואלי ואני התגנבנו אל דלת כניסה מזכוכית וצלצלנו בפעמון האינטרקום. בלי לשאול, פתחה לנו מדלן, בקול זמזום, את דלת הכניסה. בפתח הדירה, חיטוביה מודגשים באור שהגיח מאחוריה, לבושה בחלוק מתבדר, יד נשענת על משקוף, עמדה מדלן. אלי נשק לה על לחיה נשיקה מרפרפת והתחכך בשדיה כשחמק פנימה. אני נמנעתי ממגע.

היא לא המתינה אפילו שנתיישב, מייד פשטה כף יד לפנים, האצבעות מתוחות לאחור, החלוק נפתח מעט וחושף חזה משתפל, צחור.

"קרא לי" – אמרה והקול שלה היה צרוד. עכשיו שמתי לב עד כמה היא מאופרת – הזיעה חרטה בפניה ונקוותה באגמי מסקרה ואודם בשיפולי הסנטר, במפגש עם צווארה.

התבוננתי בכף היד הקטנה, החושנית, בפרק היד המעוגל ואמרתי : "אני רואה גבר."

נשימתה נעתקה : "מי זה" – דחקה בי – "איך הוא נראה, מה יהיה עלינו ?"

"גבוה, שחום" – היססתי, כאילו אני מתקשה, אלי ואני התאמנו על נשים רבות. השגרה היתה ידועה, משעממת. עצמתי עיניים, טילטלתי ראש, פרשתי ידיים לצדדים בחוסר אונים, התפתלתי, עצרתי את הנשימה : "הוא משופם. אני רואה מים, הרבה מים …"

והיא : צרחה קטנה של בעתה ועונג.

"אתם אוהבים … הוא בים, על אונייה …"

אלי דיכא פיהוק קטן ומדלן זינקה ממקומה ונעלמה בחדר השינה. היא רצה ברגליים יחפות והטפיחות הבשרניות על רצפת העץ העבירו בי רטט. כשחזרה, כרעה על ברכיה לפניי ושטחה על שולחן זכוכית נמוך תצלומי פולארויד מוכתמים בסגול.

"זה הוא" – נעצה זרת באחד מהם – "באיסטמבול, בטורקיה, אתה יודע …"

היה לה ריח ראשוני וצוואר קצר מדי אך מפוסל, כשדיברה לחלחה את שפתיה בקצה לשון שהתעגלה למעלה.

אלי אמר : "את רואה, מה אמרתי לך ? הוא יודע הכל, רואה הכל, גאון, בישראל כולם מדברים עליו …"

"אתה סיפרת לו" – התפנקה מדלן והניחה קיבורת זרוע מוצקה על ברכו של אלי, שיער בית שחי סמיך, מערתי.

"נשבע לך שלא" – נפגע אלי והתרחק ממנה.

"אבא שלך שכב איתך כשהיית ילדה" – אמרתי בקול נבוב ובלי דרמטיות, כאילו אני מקריא כותרות מהעיתון – "נכנסת להריון ממנו והפלת את הילד. אני שומע תינוק זועק."

לרגע הזוי אחד לטשו בי שניהם עיניים, מופתעים כל אחד מסיבותיו שלו.

"מה אמרת?" – אלי התעשת אבל פיה של מדלן רטט וכתפיה והיא בכתה באלימות אילמת. גופה ממש נקרע ובאגרופים תלשה אניצים מהשטיח וחזרה ודחסה אותם. היא השתנקה ועדיין בלי קול. אלי הביט בה בחוסר ישע ובי כאומר : "תראה מה שעשית לה". מדלן שקטה עכשיו, אבל אדוות של יפחות עדיין עברו בה.

היא לחשה משהו ואלי הצמיד את אוזנו אל שפתיה. שוב לחש ואלי הניח את יד באגביות על שדה ולחש בתורו באוזנה. ככה התלחשו דקות ארוכות, ידו של אלי מונחת על חזה בלי תנועה, עד שהנהנה בהסכמה. אלי קפץ בהתלהבות ממקומו.

"בוא תראה משהו שלא ראית בחיים!" – אצל אלי זה יכול להיות רק מין, אבל היה דבר מה בקול שלו שאסר עליי לסרב, משהו מאיים אבל מבטיח, כמו גילוי עריות. מדלן נעלמה בחדר השינה שלה, מהלכת כבחלום וחזרה נעולה בסנדלים מוכספות ובמין טוגה בצבע החרדל. מתחת לטוגה לבשה מכנסיים הדוקים קצרים וחזייה מורחבת, שניהם מפלסטיק.

נסענו בשדרות המוארות, הריקות, מאזינים לאוושת הרוח בעצים, למכוניות האחרות, לגרגורים העמומים של המטרו. פניה של מדלן היו קפואים כשאור וצל שיחקו בהם. ידיה נחו על ההגה בכבדות, מסיטות אותו בקושי, בתנועות לא מורגשות, ימינה ושמאלה.

"זה כאן" – אמר אלי.

ירדנו במדרגות אל דלת ובה חרך הצצה מזוגג. אלי נקש בו ועין הופיעה בעינית. הדלת נפתחה כמעט מייד ואשה מבוגרת, סיגריה בפומית בידה האחת, החוותה לנו להכנס. הפקדנו את המעילים שלנו במלתחה והלכנו במסדרון קטן, מואר באדום, אל בר. אנשים הסבו בכורסאות, משקאות לפניהם על שולחנות עגולים ומלצרים בעניבות פרפר התרוצצו, קיבלו הזמנות, הגישו, החליפו מאפרות וגבו כספים והכל במסכות של חיוכים מקצועיים. אלי דחק בכתפי והורה לי להמשיך ולצעוד לעבר וילון גדול.

"סן סיס" – אמר – "מאה ושש, זה המספר של המקום הזה וגם השם שלו. הבר זה הסוואה, אפשר להגיד שזה מאה וחמש" – הוא צקצק בלשונו, געה בצחוק גדול וצרוד וחבק את מותניה של מדלן. העפתי לאחור מבט : עיניה של מדלן היו רחוקות ושערה היה פרוע במקצת. חזיית הפלסטיק נשמטה מעט וחשפה משטח עור לבן. אלי אחז בה כאילו היתה בובה של חלון ראווה, טלטל אותה והוביל אותה אל הוילון. שם שמט אותה והסיט אותו, מניח לה לעבור.

הוא נבלע אחריה בחדר האפל ואני אחריהם.

אור רך ופכפוך דיבורים קידמו אותי. לא שמתי לב למשהו מיוחד עד שאלי אמר, מצביע לעבר הקצה המרוחק של החדר : "זאתי כל יום פה, שותה דלי זרע".

אשה גחנה בחיקו של גבר, ראשה עולה ויורד בין חלציו, ידה האחת מעסה את אברו, האחרת אוחזת באיבר שני. לידם נעצה אשה את עצמה בתנועה חדה על גבר מבוגר למראה וטיפסה וירדה בו קצובות. אלי הסתודד עם מדלן בפינת החדר, פרף את הטוגה והפשיט אותה מחזייתה ומהמכנסיים בתנועות קצרות נשימה. עירומה עמדה שם – עירום שופע, מתפרץ – כפות רגליה מתכנסות אל תוך עצמן, ידיה מאוגרפות, עיניה עצומות. היא נשמה במהירות, בכבדות. אלי עיסה את שדיה והעביר את ידו בין רגליה. גברים אחרים התקרבו אליה, הושיטו ידיים בהיסוס, טעמו ממנה. כעבור דקות כבר נעלמה מתחתיהם על הרצפה, ענף תחת נחיל גברים. רק אצבעות כפות רגליה עוד נראו, עולות, יורדות, מתכווצות, שוקטות, נפערות, מתכנסות. גברים קמו והלכו ממנה, מוחים את זרעם בין שתי אצבעות ואחרים באו במקומם. היו גברים על פניה, על שדיה, בכל אבריה, על כל גופה.

מישהי גבוהה, שחומה, גברית, שאלה אם אני רוצה לבוא למסיבה. עניתי בשלילה והיא משכה בכתפיה והלכה. נרדמתי.

אלי טלטל אותי מהשינה.

"בוא נלך הביתה" – אמר בקול ניחר, במאמץ. הוא שפשף עיניים מאדימות בין אצבע ואגודל.

"איפה מדלן ?" – הסתרתי את הבל פי בכף היד

"הלכה" – אמר אלי ועננת מורת רוח חלפה בו – "הלכה הביתה. גם אנחנו צריכים. בוא."

לא אמרנו מילה זה לזה בצעדה הארוכה. כשנכנסנו למלון, התבונן אלי ארוכות בדלפק הקבלה, כאילו הוא ממתין למשהו.

רק בחדר שאל אותי : "איך ידעת על אבא שלה ועליה ? הוא באמת זיין אותה כשהיתה ילדה."

"לא ידעתי" – אמרתי – "זה קורה לי לפעמים. אני לא שולט בזה."

אלי התבונן בי בספקנות וצנח בבגדיו על המיטה. הוא שילב את ידיו מאחורי ראשו והביט בתקרה. התהפך על הצד ופשט אליי יד :

"קרא לי".

"תפסיק, אלי" – אמרתי – "אני מותש, זה היה יום ארוך. זה הכל רמאות, העמדת פנים, אחיזת עיניים, בלוף. אתה הרי יודע את זה."

"קרא לי" – אמר אלי בתחינה מפוחדת – "אני מבקש ממך שתקרא לי. אני מרגיש שמשהו רע הולך לקרות."

אחזתי בשתי ידיים את כף ידו הגדולה והבטתי במישור שתעלות שחורות ברורות פילחו אותו בחדות נטולת קצוות, ללא פשרות.

"אתה מאבד את זהבה" – אמרתי לו, כמעט בלי קול – "אתה מאבד את זהבה בארץ כשאתה בפריז."

"מה, מה" – נבעת אלי – "בן זונה, דבר בקול רם, מה אמרת ?"

"אתה מאבד את זהבה, טוב, עכשיו כבר תעזוב גם אותי בשקט ?" – צרחתי ולחשתי: "אתה מאבד את זהבה" עד שנרדמתי.

כשקמתי, כבר היתה הדממה המתה של שעת אחר צהריים מוקדמת. זו היתה מדלן בטלפון :

"סמואל" – אמרה והקול שלה היה החלטי ומצווה כתמיד – "אלי נסע בבוקר לישראל. איזה מצב חירום משפחתי, או משהו כזה."

המתנתי.

"אני מבקשת שתעזוב את המלון" – המשיכה – "אתה לא צריך לשלם. אני אתחשבן עם אלי כשיחזור, פשוט תעזוב את המלון מייד."

"לאן אני אלך ?" – אמרתי, הלום שינה, מסריח מאלכוהול ומעשן.

"יש אכסניה קטנה בגדה השמאלית. הזמנתי לך שם חדר. זול שם."

היא ניתקה.

הייתי באמצע האריזה כשאלי התקשר :

"שמואל" – בקול עמום, רחוק, גדוש רעשים – "לזהבה יש מישהו. היא רוצה להתגרש ולקחת את הילדות. אני מרגיש כמו סירה שאיבדה את אחד המשוטים, שמואל, בת זונה. אני עוזב כדי לפרנס את המשפחה, להקים עסק והיא מזדיינת …"

הנחתי את השפופרת בעדינות על המיטה שלנו וגררתי את המזוודה הכבדה אל הפתח ובמסדרון ובחבטות מהדהדות במורד המדרגות.