מכתב לשופט נו"ן

מכתב לשופט נו"ן

כשהסתיים המשפט הייתה מצוקה בעיניים שלך. ידעת מה לעשות מבחינה הליכית : גזר הדין, הערבויות הנדרשות, אפשרויות הערעור. רק כשהודית לכל מי שהיה מעורב בו, הבנתי. שנה וחצי באור הזרקורים, עדים שהם אלופים בצבא ושרים לשעבר. כמו במאי של הצגה, מצויד בסמכויות כוחניות שאין לאף במאי. בהדרגה הפכנו לצוות, החלפנו בדיחות, סיפרנו על בעיות אישיות. התגבשה רוח יחידה, הווי. זה יחסר לך. אנחנו נחסר לך. כשהשתחררתי מהמאסר שאתה גזרת עליי, באתי אליך כדי שתבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ ואתה סירבת לפגוש אותי. הסתגרת בלשכה והורית לי להמתין במזכירות. עכשיו אני חושב שאולי פשוט כאב לך להיזכר.

בהתחלה הואשמתי בהשפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך. כשהואשמתי בה, הייתה זו עבירה כמעט טכנית באופייה. בתי המשפט והציבור התייחסו אליה כאל תאונה מצערת בקריירה שלי. כתבתי מאמרים על איך להריץ מניות ואחד מהם אפילו פרסמתי בירחון כלכלי. אנשים ניבאו לי - מי בצער ומי בשמחה מאופקת - תשלום קנס ומאסר על תנאי, אם אורשע. שקלתי האם לשכור עורך דין. לבסוף נסחפתי אחרי שותפיי למעשה ושילמתי שכר טרחה לעורך דין דתי שנראה כאילו היגר זה עתה משטטל יהודי מזרח אירופי. כובע המצחייה המוזר שחבש בכל עת והליכותיו הארכאיות רק הגבירו את תחושת הסיוט הסוריאליסטית שאפפה את כל הפרשה הזו.

כתב האישום הוגש רק לאחר שבית המשפט העליון התערב וכפה על פרקליטות מיסוי וכלכלה בתל-אביב להשיב לי את את הדרכון ולשחרר אותי ממתן ערבויות לכך שאשאר בארץ. עברו 180 יום מאז שנעצרתי, קבע השופט העליון ואם עדיין לא הוגש כתב אישום, אסור להגביל את חירותי, שהרי זו צורה של ענישה. אווירת חוסר רצון וחוסר מעורבות שררה בכל. התובעות שייצגו את הפרקליטות נראו משועממות וכמהות לסיים את העניין במהירות האפשרית. העורך דין שלי עיין בתיקיהם של לקוחות אחרים באולם בית המשפט ואני קרצתי וחייכתי לעבר מי שחקרו אותי ברשות לניירות ערך. אפילו חמש השופטים והשופטות שטיפלו בתיק לפניך עשו כמיטב יכולתם להיפטר ממנו. אחת פרשה במועד מכס המשפט - אחר טען שהוא מכיר את אחד הנאשמים ומי שהפך לעד תביעה מרכזי בעקבות עסקת טיעון ופסל את עצמו מלשבת בדין. יש כאלה שהשיתו ערבויות וכאלה שהסכימו שאצא לחו"ל מעת לעת. כך, בנחת, התגבשה הסכמה לא כתובה ולא נאמרת שהתיק הפלילי הזה הוא טורח ושעמום לגמרי שלא לצורך. כשהדרכון נמצא בידיי במשך מספר שבועות לפני הגשת כתב האישום - יכולתי לעזוב את הארץ באין מפריע. לא חשבתי שעליי לעשות כן. לא נראה שום איום באופק - לכל היותר מטרד. אחד השופטים - זה שפסל את עצמו כבר בישיבה השנייה אצלו - הורה לנו לעבור מספסלי הקהל לספסלי הנאשמים. אלו היו ספסלי עץ גבוהי משענת שאפשרו ישיבה רק בתנוחה אחת, שבורת ציר. כעבור שעה שם, תכפו עליי כאבי גב עזים. מאחוריי נפתחה ונסגרה הדלת שהובילה אל מרתפי המשטרה בבית המשפט המחוזי. ממנה גחו אסירים לא מגולחים ופרועי מבט, מלווים בשוטרים כבדי גוף, מאיימים למראה. זה היה הכי קרוב לכלא שהגעתי בכל מהלכו של המשפט הזה. אצלך כבר מותר היה לנאשמים לשבת בספסלי ההגנה, יחד עם העורך דין שלנו. אני לא הימרתי על טוב לבך או על מצב רוחך : מיניתי את עצמי לסניגור של החברה בע"מ שבמסגרתה פעלנו. נאשמת ערטילאית שמינתה לה, בהליך לא ברור, נאשם לתפקיד הסניגור.

זה קרה בישיבה הראשונה בבית המשפט שלך.

אספנו עליך מידע, כמובן. ידענו שהיית יועץ משפטי של חברת בנייה גדולה ושותף לא בולט במשרד עורכי דין כושל. אל השפיטה בבית המשפט המחוזי הגעת, אמרו לשונות רעות, בלית ברירה, אחרי שנים ארוכות כשופט זוטר. אז שאפו לאיזון עדתי ואתה היית מועמד אידיאלי. עד למשפט שלנו, שפטת בעיקר עברייני גוף ורכוש, זונות, מסוממים, סוחרי סמים וגנבי מכוניות וחוטפי ארנקים מנשים זקנות. העיתונות אהבה להציג אותך באור מגוחך. פסק דין שלך בענייניה של רפת שכל אחת זכה לביקורת נוקבת במיוחד. במקרה אחר דנת לקולא מי, שהעיתונות חשבה, שיש לדון לחומרה. נתפסת כמי שנועל נעליים משפטיות גדולות בהרבה ממידותיו, מין ליצן בקרקס הלא נכון. בקרב עורכי הדין היו הדעות חלוקות : יש שאמרו שאתה חנון ורחום. העורך דין שלנו חרג מגדרו כששמע שאתה מונית לתיק. הוא סירב לפעול לפסילתך גם כשהשמעת הערות שניתנות היו להתפרש כחריצת הדין עוד בטרם שמעת עדים. הוא האמין שידך רועדת לפני שאתה חותם על גזר דין. הוא האמין שאתה מתלבט וכואב ואינך ישן בלילות הקובעים, אלה שבהם אתה חורץ גורלות. אני ידעתי שאלה - התלבטות, כאב, רעד היד החותמת - הן תכונות שנלוות לאינטליגנציה. אני ציפיתי לראות אדם אינטליגנטי. הכנתי את ההגנה שלי כפי שמכינים תזה באוניברסיטה שעליה יש להגן. ייחסתי את העובדה שהוגבלת לעיסוק בחומר גלם אנושי ירוד למוצאך. לא שכחתי שאתה ספרדי.

ידיד, מי שלא נבהל מפשיעה קלה כשצריך, אמר לי שבגלל שאתה ספרדי - כמוני - אתה תשאף לרצות את האשכנזים בבית המשפט העליון ותגזור דין חמור במיוחד. הוא עצמו ריצה פעם חצי שנת מאסר בכלא בשל עבירת לשון הרע. לא היה כתקדים הזה לפני כן ולאחר מכן. הוא ידע על מה הוא מדבר.

אבל אני לא האמנתי בכל הפלפולים האתניים האלה. אני האמנתי במקבילות הבולטות בין משפט למתמטיקה, בין מהלך הדיונים ללוגיקה פורמלית, שחמט מעודן ותרבותי. באלה שלטתי. האמנתי שאשכנע אותך לזכות אותי בכוח הכביר של ההנמק, בבלתי נמנעות של הסילוגיזם, במסקנה המתבקשת.

לא חשבתי שבתי משפט עוסקים במציאת האמת או בחיפוש אחריה. עד כדי כך אפילו אני לא הייתי נאיבי. שנים של אינדוקטרינציה הוליוודית נכשלו אל מול הדקות הראשונות בהיכל הצדק. הבנתי שמערכות משפטיות עוסקות בתוצאות העימותים בין הליכים ושזוכה מי שמצויד בעורך דין המתמצא בהם.

מה שלא חזיתי הייתה העובדה שגם ההליכים עצמם אינם מתנהלים לפי חוקיות כלשהי. הם מקפצים בשרירותיות ונקבעים על פי הלוך רוחם של המשתתפים לא פחות מאשר על פי האות המתה בספרים העבשים של החוק. כולכם - שופטים, נציגי התביעה, נציגי ההגנה - הסתתרתם מאחורי ספרים דהי כריכה, עבים עד כדי גרוטסקה. אבל תמיד מצאתם את התקדים הנכון, את המלל המשפטי המתאים, כדי להצדיק נטיית לב, משאלה, הסכמה שבשתיקה.

בפעם הראשונה שנכנסת לאולם שמתי לב לשפתיים שלך : דקות, פעורות במקצת, חושפות שיניים לא סדורות. שפתיים שרגילות לחרוץ גורל, לפעמים באכזריות, לפעמים בנדיבות לב אכזרית. הסתירה בין השפתיים האלה לבין העיניים שלך, שהיו טובות וצוחקות. בחודשים שלאחר מכן, בשבועות שהפרידו בין ישיבה לישיבה, חשבתי על הניגוד הזה ועל איך שלא ניתן ליישב אותו.

לא היית לבוש ברישול ובכל זאת נראו כל הבגדים שעליך כאילו הטלת אותם על עצמך ברגע האחרון בחופזה מופתעת. נתת רושם של מוצקות הנוטה להשמנה אבל התיישבת והלכת בקלילות - עוד סתירה. על הדוכן, פניך נסמכות על שתי כפות ידיים מחווירות מהמשקל, מרפקיך שעונים על לוח העץ של השולחן, ככה אני זוכר אותך. מלא חיים, קופצני, גמיש, אך בעל נוכחות, ניהלת את המשפט כמו בירור שאב עורך בין ילדים שלו שרבו. הרבית בהערות אבהיות, סיפרת סיפורי עם, התבדחת ונזפת והטפת מוסר והרבצת בנו דרך ארץ. את כל זאת עשית בארשת חשיבות עצמית, מודע לממלכתיות של משרתך.

בעינינו היו כל המעמדים האלו מגוחכים ואתה היית מגוחך בהם. לא הלמה אותך, הממלכתיות הזו, יותר מדי היית עממי, שלא לומר המוני. התביעה וההגנה בזו לך בסתר, המעיטו בערכך, ייחסו לך העדר אינטליגנציה, ניבאו לך ולפסק הדין שלך שחורות בערכאות גבוהות יותר, ריחמו עליך ועל האתגר שהציב מולך המשפט הזה. לפעמים הרגשתי שאני כלי בידי הקטגוריה להשפיל אותך, להדגיש באמצעותי את עליונותה עליך : הנה היא, הפרקליטה, מסבירה לך בהתנשאות מה עשיתי וכיצד, מתנשפת בקוצר רוח כשאתה מתעקש להבין נקודה סתומה, מגלגלת עיניים לתקרת האולם, מביטה בייאוש אל חברתה ואפילו אל הסניגור ושניהם מושכים בכתפיהם, "אין מה לעשות, זה מה יש, אלה שופטיך, ישראל".

אני ידעתי שאתה מבחין בכל אלה והערצתי אותך על יכולתך להבליג ולא לעשות שימוש בכוחות הנתונים בידיך. לעיתים כל כך נדירות קראת לסדר, הקפדת בנימוס פולני על כבודן של הפרקליטות, הגנת על עדים מפני חקירות צולבות מדי. לפעמים לא התאפקת והפלגת חזרה לתקופה שבה היית יועץ משפטי : נתת עצות לעדים כיצד לתבוע את נזקיהם מידינו והזהרת אותם שהזמן הולך ואוזל ובקרוב תחול התיישנות ולא יוכלו עוד להיפרע מאתנו. מתוך הכעס האדום שאפף אותי כששמעתי את העדים משחקים את המשחק שכפית עליהם - מתוך הזעם הזה, פשטה בי רגיעה גדולה. אתה סיכנת את המשרה שלך מפני שחשבת שלא צודק שנצא פטורים בלא לפצות את מי שהאמנת שהם הקורבנות שלנו. זן שחשבתי שנכחד, שופטים שוחרי צדק. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר ממני, משהו מופשט : אולי עקרון הצדק ואולי עשיית הצדק, אני לא בטוח.

כשהתיישבת, הבחנתי בקרחת קטנה ועגולה שהוורידה בדיוק במרכז השיער המדליל שלך. ברכת אותנו ואמרת מייד שצדק שנעשה באיחור אינו צדק. המשפט הזה נמשך שלוש שנים, אמרת והנה אפילו לא החל. זה לא מקובל עליך ואתה תשים לכך קץ. בתוך חודשים אתה מתכוון לפסוק את הדין ולגוזרו וכולנו חייכנו בידענות זה אל זה : לא היית הראשון שהביע כוונה כזו.

קצבת לכל צד שלושה חודשים להצעיד את עדיו ולהציג את הראיות. התביעה מחתה ואנחנו מחינו והתביעה הצביעה בתיאטרליות לעבר ערמה גדולה של ארגזים ופכרה ידיים ואמרה שבשום אופן, הזמן שהוקצב לה אינו מספיק וכיוצא בזה.

נאנחת ואמרת : הבה נתחיל.

ככה, בהגיון ארצי של פועל קשה יום, ניהלת את המשפט. לא חדלת להזכיר לנו שמאחורי כל הנימוקים והפלפולים והמונחים יש אנשים, פוגעים ונפגעים, הרבה כאב והרבה חרדות. תמיד - בחיוך מבזיק, בעיניים שטמונה בהן ערמומיות מקחנית, בתנועת יד שכאילו ביקשה לבלום סחף משפטי, משקעים שאיימו לקבור את ההליך כולו - פרקת אותנו מהעמדת הפנים שלנו, ממשחק התפקידים. פרקליטי התביעה וההגנה הרגישו מגוחכים בגלימות שלהם וליפפו אותן סביב פרק כף היד.

כמה פעמים באה העיתונות לאולם בית המשפט שלך במהלך המשפט שלי. הם צילמו כאשר התרת להם לצלם ואחר כך כתבו כתבות שבהן, בהדרגה, הפכת לקדוש ג'ורג' המגן על הציבור מפני הדרקון. עברתי תהליך של דמוניזציה הולכת וגדלה עד שכאשר ניתן גזר הדין כבר כוניתי מריץ מניות רשע (כן, במילים הלא עיתונאיות, הלא אובייקטיביות האלו). אתה התראיינת בלשכה שלך. כל הזמן ראינו עיתונאים יוצאים משם ובאים אליך ואחר כך הופיעו בעיתונות כתבות עם אופי של מאחורי הקלעים. כשישבו עיתונאים באולם, ישבת זקוף, פניך נשענות על פרק יד מכופף פנימה, רשמת הערות בקדחתנות ומדי פעם התערבת בשאלה.

בכלל הרבית לשאול. סיפרת לכולנו שבתך רכשה עבורך ספרים העוסקים בנושא הבורסה והשקעות בניירות ערך. לא היססת לחשוף את הבורות שלך. בהתחלה ייחסתי את הנכונות הזו להיות פגיע ללכידותה של האישיות שלך, ליושר, לתחושת עוצמה פנימית, שאינה מאוימת מהודאה בנחיתות זמנית בגזרה כזו או אחרת. זמנית, כיוון, שתהליך הלמידה מחסל אותה - וככל שהוא אינטנסיבי, כך היא מחוסלת מהר יותר. אבל ככל שהתמשך המשפט וככל שהרבית לחקור ולהעמיק - אפילו ממני שאבת ידע - הבנתי שאתה פוחד. פוחד לטעות במשפט הזה שראית בו הזדמנות - אולי יחידה, ודאי ראשונה - להטביע חותם משפטי. פוחד להינזף על ידי בית משפט עליון, שעם דעותיו ונטייתו הפורמליסטית לא חיית בשלום גם ככה. נזיפה כזו, ידעת, הייתה מתפרשת ברבים כחוות דעת על יכולתך האינטלקטואלית המוגבלת.

שאפת לפצות באמצעות ידע על המוגבלות הזו. ידע ושכל ישר מול תחכום וכשרים אנליטיים, אדמה מול רוח, ללכת מול לעוף. ריחמת עליך בדיוק בגלל שאתה קוללת בידיעה שתוכל רק לדדות ובדחף לדאות כמו נשר משפטי. בעיניים העצובות שלך הייתי הדרכון למשפטנות לבנה, נקייה, מוחנית, מסוקרת היטב, מציבת תקדימים. הייתי האשרה לאולמות בוהקים מניקיון, לספריות שקטות וממוזגות, לגדודי עוזרים מעילית הפקולטות למשפטים. כן, בסתר לב אולי קיווית להגיע באמצעותי לבית המשפט העליון, בניגוד לכל הסיכויים.

ישבת על הדוכן, שחום עור, שיער מקורזל, עיניים שחורות. כל המעורבים האחרים היו לבנים ומשכילים ובעלי אוצר מילים נרחב. לאחר שהקראת את פסק הדין אמרת שיש בך סימפאטיה רק כלפי הנאשם אל"ף שגם הוא היה שחום עור ומקורזל שיער. כולנו חשבנו אותן מחשבות באותו הרגע.

בהתחלה קיבלת סדרת החלטות תמוהות. טעית ובלבלת בין הליכים שהם רשות במשפט אזרחי וחובה במשפט פלילי. למשל, ביקשת לכפות הצגת עדויות שניגבו ברשות לניירות ערך בכתב - מבלי לזמן את העדים להיחקר. התביעה - שחששה לגורל פסק הדין בערעור - נחלצה לסייע לך בעדינות, לא בבוטות מזלזלת. התובעת הפנתה אותך אל הסעיפים המתאימים, בלי לסתור את החלטותיך בגלוי. במבוכה ניכרת החלטת החלטות חדשות ורשמת אותן בפרוטוקול.

קבעת סדרה ארוכה של תאריכים עוקבים לשמיעת העדים. ביקשת מהצדדים להגיש מסמכים מסוימים בהסכמה, מבלי לזמן עדים להעיד עליהם.

דחית בקשה להקליט את הדיונים (מאוחר יותר הסכמת). סיפרת בדיחה עממית על תרנגולת שהוקפאה במקרר ובה מטמון מטבעות מזויפים. אני לא זוכר מה הייתה הבדיחה אבל אני זוכר את הרושם הכבד שהותירה בי : לא היית השופט המתאים לטפל בפרשה המורכבת הזו.

כשהסתיימה הישיבה הראשונה ניכרו בך המתח ואותות התפרקותו. נשענת לאחור, כאילו סיימת לשחק תפקיד מתיש ושוחחת עם העורך דין שלנו על מקרה אחר שבו דנת ושבו הוא ייצג לקוחות אחרים. מדובר היה בגניבת מכוניות בהיקף נרחב. בשולחן התביעה ישבה מגישת טלוויזיה פופולרית שסיימה את לימודי המשפטים שלה והתמחתה בפרקליטות המחוז. היא התבוננה בך מרותקת ואני שאלתי את עצמי אם אינה לומדת אותך, את המניירות, את העוויתות שלך, את העוויות הפנים, את הידיים גדושות ההבעה - לצורך תפקיד עתידי כלשהו.

הישיבות הראשונות לא ניבאו את מהלכו של המשפט. בכל משפט פלילי - מהפשוט ביותר ועד להכי מורכב - השלבים הראשונים זהים, טכניים באופיים. מסמכים מוגשים באמצעות מי שניסחו אותם (פקידי בנק במקרה שלנו), חוקרים מגישים עדויות שגבו, ראיות חפציות על ידי מי שמצאו אותם בחיפוש חוקי, פחות או יותר (אי אפשר להקפיד על כל הפרטים). יש פרקליטי הגנה שמאריכים את השלב הזה מתוך אמונה שככל שהמשפט מתמשך, כן טובים סיכויי מרשיהם ויש כאלה המקצרים בשלב הזה מתוך אמונה שבכך הם קונים רצון טוב של השופט, אוצר השמור לבעליו. זו אמונה וזו אמונה ואם בשלב כל כך מקדמי וטכני כך - ודאי שבהמשכו המורכב בהרבה של המשפט.

בכל אופן, מעטים פרקליטי ההגנה שיוותרו על תקיפת החיפוש שנערך כלא חוקי או על הוכחת רשלנותו וזדונו של החוקר בעת רישום פרוטוקול החקירה.

כבר אז הבהרת לנו שאתה נותן אימון בלתי מסויג בנציגי המדינה שחזקה עליהם שאין להם פניות או נטאי בעניינו של אחד, הנאשם שי"ן. שנים הרבה מאחורי הגלימה ועדיין לא הבנת שהנאשם הינו אויב המדינה מעצם היותו נאשם. אם תוכח חפותו - תצא המדינה ניזוקה : יאמרו שרדפה אותו לשווא, שלחינם בזבזה משאבים יקרים, או שהוכחה אוזלת ידה במיצוי הדין עם אשמים. לצאת ברווח מזיכוי אין המדינה יכולה ומשעה שהוגש כתב אישום אין למדינה כלל ועיקר עניין בצדק או באמת. יש לה עניין בירוקרטי לחלוטין, סטטיסטי ועקר בהוכחת אשמה, אשמה כלשהי ובלבד שתירשם תוצאה חיובית מבחינת המאמצים והמשאבים שהושקעו. הפיתוי לשקר, לאיים, לסלף ולעוות עצום. האינטרס המושקע בכתב התביעה הוא ארגוני. צדקת דרכה ושיקול דעתה של המערכת עומדים למשפט והנאשם אינו אלא כלי שדרכו משווה החברה את ציפיותיה ל מציאות שלה. בתי הכלא הם המקום שבו נאגרים הלקחים ומתגברת ההתחסדות ונענשות התזכורות לחוסר המושלמות של המסגרות שבנינו לעצמנו. השופט נו"ן הוא הממונה על ההוצאה לפועל (בשפות זרות זו גם המילה להוצאה להורג).

היה לנו עד הגנה חשוב שהיה יכול להפריך את עדויותיהם של שני עדי התביעה המרכזיים. שני אלו היו נאשמים שכרתו עסקאות טיעון עם התביעה והסכימו להעיד נגדנו, הנאשמים שנותרו בתיק. רק אדם אחד ידע את האמת (מלבדנו) והוא בא להעיד. אלא שבלילה שלפני מתן עדותו, הגיעו אליו נציגי התביעה ומסרו בידיו כתב אישום שהתייחס לעבירות שביצע לכאורה שמונה שנים לפני כן. בכך תייגו אותו והפכו אותו מעד אמין ומחוסר פניות - למי שיש לו מה להפסיד או להרוויח ממתן עדות כזו או אחרת ולמי שלכאורה ביצע גם הוא עבירות זהות לאלו שלנו.

בבוקר ביקשתי מהעד שלא לעלות לדוכן העדים. בפניך קבלתי על כך שהתביעה איימה על העד, הטרידה אותו והפחידה אותו במעשיה.

גיחכת במבוכה ונעת בחוסר נוחות על המושב. אחר כך נזפת בי ברכות באמצעות העורך דין שלי. לא יעלה על הדעת, אמרת, שתביעה בישראל תעשה כדבר הזה. אלה משרתי ציבור אלמונים ששכרם, המשולם מקופת הציבור, זעום והם עושים בשליחות. אין להטריד אותם ולאיים עליהם כפי שאני עושה (פניתי אז גם ליועץ המשפטי לממשלה שהתחמק מלחקור את העניין בעצמו). ראית בעין לא יפה את מעשיי. כל זה אמרת בטון לא מתנשא ולא מתלהם. להפך, היית חם ואבהי. אבל היית גם חד משמעי בדחייתך את טענותיי. לא יעלה כדבר הזה על הדעת - ומה שלא עולה על הדעת אינו יכול לקרות.

אני זוכר שישבתי כל הספסל הקשה בבית המשפט הקר שלך וחשבתי כמה אמונה יש לך בטוב הבסיסי בלבו של כל אדם, כמה אתה ילד. לא חשבתי אז וגם איני חושב כיום שהעמדת פנים או שהתחסדת. כמה אתה רציונליסט וליברל, אולי בלי להכיר את המילים האלה אלא היכרות רופפת ושטחית, כדרך שמכירים שכן רחוק.

מה שלא עולה על הדעת - אינו יכול לקרות. זו הבעת אמון עילאית בסדר הדברים, בנכונות של שרשרת ההוויה, בחוסנם של מוסדות חברתיים. יכול להיות שבלי האמונות הטפלות האלה אי אפשר להיות שופט. יכול להיות ששופט מוכרח לעשות אידיאליזציה של העולם כדי לדון אותו לכפות חובה וזכות. יכול להיות שאדם שאינו עיוור צבעים, שמבחין בדקויות, ששטוף בלבטים, שנכווה מסתירות - אינו כשיר לשמש שופט. בעולם שלך מי שאינו שופט - הוא נאשם. שופט הוא כל מי שהוא במחנה שלך, מי ששומר על החוק והחוק שומר עליו. כל היתר הם נאשמים. נאשמים רבים הופכים לשופטים ואחרים נשארים נאשמים מתוך בחירה.

לא שהכחשת את קיומן של נסיבות מקלות. המשפט שלנו היה קבוע לפעמים בסיומם של כל המשפטים האחרים. ישבתי באולם כששפטת ולא בעניננו. לפעמים היית מתפרץ וזועק - זו לא פראזה, ממש זועק. כך בכל פעם שנתקלת באי צדק בולט, בנסיבות אישיות קשות מאוד, בהר שהיה על הדין שלך לנקוב. משפחות הרוסות, זנות, סמים, פיגור שכלי, חינוך חלקי, אנלפבתיות - כל הגלריה של אנושיות חלקית עברה לפניך ובכל פעם הזדעקת כאילו הייתה זו הפעם הראשונה.

עדיין לעגתי לך מאחורי גבך וחיקיתי את הנלעגות ואת ההמוניות שלך, אבל כבר היה לזה הטעם התפל של לחם ישן מאוד. בסתר התחלתי לאהוב אותך בשל הפשטות שבה המשכת להיות אנושי למרות הכל. לא השופטים ולא הנאשמים הצליחו לקלקל אותך. מתחת לציפוי התרבותי המאוד דק היית אתה, שלם בגלל המוגבלות שלך, ישר בגלל הפחדים שלך, בעל חוש צדק מפותח בגלל ההכרה שהוטמעה בך שכולנו, מתחת למדים ולבגדים, דומים, בני אדם. אל אלוף במילואים פנית בתערובת של יראת כבוד והכרת חוב עם השתאות אל נוכח מה שתפסת כטיפשות וליקויים מפליגים בשיפוט ובשיקול הדעת. איך - שאלת, בקומפולסיביות, חזור ושאול, מבלי להמתין לתשובה - איך נתן את כל רכושו ועתידו ביד אנשים כמונו, הנאשמים, איך לא חילק את הביצים בין כמה סלים. המשים עצמו כלב אל יתפלא שמתעמרים בו, הרבצת בו לקח ופטרת אותו בהינף יד נרגז. זו הייתה הצגה מופלאה : הכניעות שבה נזפת בו, יראת הכבוד שבה קבעת שהוא אוויל, הכאב שבו יעצת לו לתבוע אותנו וההשלמה שבה קיבלת את כל אלה.

כולנו בני אדם.

עליי כתבת בפסק הדין שאני בעל כאריזמה אינטלקטואלית ושנפלתי במלכודות שטמנתי לעצמי בפיקחותי. לא ראית סתירה בקביעות האלה. אם אני פיקח - כיצד טמנתי לעצמי מלכודות ? אם יש לי כאריזמה אינטלקטואלית - כיצד כשלה במקום שבו אין דבר משכנע יותר מכאריזמה כזו ?

לא הבנת אותי. אני באתי לבית המשפט להיענש. מצד אחד האמנתי באופן מאגי בכוח הבלתי מוגבל של השפה לשנות את המציאות, את מה שהייתה (החטא) ואת מה שתהיה (עונשו). מצד שני, כמו קפקא, האמנתי באשמתי הבסיסית, לא אשמה הקשורה לאירוע או למעשה כזה או אחר – אלא אשמה הנובעת מהקיום שלי עצמו. בהעדרו של משפט אמיתי, קפקא ניהל משפט פנימי והפך אותו – את התמשכותו, את שרירותיותו, את חוסר נגישותו של החוק – לעונש.

אני – ארצי ומעשי יותר מקפקא – הבאתי עליי אותך ואת המשפט ולא הייתה לי כוונה להרפות מהפרס הזה. מניעים פסיכולוגיים דקים כאלה היו מעבר להבנתך. לעיתים כה קרובות הפגנת השתוממות : למה אני מושך את ההליכים שלא לצורך ? למה איני מודה מייד באשמה, אם כבר הודיתי בעובדות ? למה אני הופך אותך לאויב שלי, יוצר בך אנטגוניזם על ידי הפגנת העליונות שלי, כשאני חולק עליך בפומבי ומתקן אותך בלי הפסקה ?

בהדרגה איבדת את היכולת להקשיב לצד של ההגנה. בכך מילאת באופן מושלם את התפקיד שהטלתי עליך : הורה קפריזי, לא צודק, מסוכן וצבוע. מי שמעמיד פנים שהוא עושה משפט ולמעשה עושה משפח. ככל שהפכת לחסר מנוח, נע על המושב שלך בהפגנתיות, לעיתים אוטם את אוזניך ותמיד מכווץ את פניך בייאוש מופגן – ככל שהרבית לנזוף בנו על בזבוז זמנו של בית המשפט (שהרי האשמה כבר ברורה וידועה לכל, ודאי לנו, ודאי לך) – כך גברה התלות שלי בך. רציתי עוד, מזוכיזם משפטי שפרץ מתוכי אחרי שנים של ציפייה. אני זוכר את השלווה הקפואה והדמומה שאפפה אותי כשהקצרנית הראתה לנו בטעות את פסק הדין שהדפסת במחשב שלך עוד בטרם החלו עדי ההגנה להישמע. רק חוסר צדק יכול לאזן אי צדק ורק כעס מוצדק שקול לזעם צודק.

שקלתי לכתוב מכתב לעיתונות ולספר לה שאני נוכל ופושע. אבל ידעתי, שיראו בכך עוד מעשה של תמהוני, משהו לא מזיק, אפילו משעשע, במיוחד בחום הארצישראלי. לא ! היציאה שלי מהבמה – כמו הכניסה אליה – חייבת להיות גרנדיוזית ומאושרת על ידי מבקר אובייקטיבי. מישהו כמוך – מצויד בכל הסמכות ולכאורה בכל הכישורים – חייב לומר עליי שאני מרושע וראוי לעונש. העובדה שאתה כל כך מוגבל רק תרמה לאפקט הכללי של תדהמה, רתיעה וסלידה שהפגנת בפסק הדין שלך. אתה ייצגת את האדם הפשוט שנתקל במישהו כמוני, חיזר מכוכב לכת אחר ורחוק, שסלעיו הם רשע מזוכך וממוצק. נסוגת לאחור באינסטינקטיביות.

מה שלא הבנת זה שאתה כלי בידיי, חלק מתסריט שנכתב לפני הרבה שנים. שלא כמו קפקא, לא אני נזקקתי לגישה לחוק – החוק נזקק לגישה אליי. שלא כמו קפקא, אני, שומר הסף, פתחתי את השער. פתחתי אותו לך ולתביעה ומאוחר יותר לשירות בתי הסוהר כי אתם ייצגתם את העונש האולטימטיבי לאשמה האולטימטיבית שבה נשאתי.

בדרך הטבע, התנגחנו הרבה. הרגשת מאויים. הייתי צעיר ממך, חכם ממך, שחצן ולא נראיתי כמי ששורה עליו אימת הדין. להפך, שרתה עליי חדוות הדין. לאדם כמוני, גזר הדין היה אקט של שחרור. הכלא אינו אלא ביטוי חיצוני, מובנה, ממושטר, לתהליך שממאיר בפנים. נאשם כמוני מרצה עונש מאסר שנים לפני שהגדרות סוגרות עליו. המולת הכלא משקיטים את הסאון הפנימי המתמיד. איומי הכלא מגוחכים בהשוואה למשאלת המוות התמידית.

אין משפט מונוטוני כמו שאין חיים מונוטוניים. תמיד יש עד שנוגע ללב, נאשם שזועק לחפותו, שופט שנרדם באמצע עדות מכרעת, קצרנית שמדפיסה בשגיאות כתיב, או מסלפת את הנאמר. אז נכמרים לבבות, נפכרות ידיים, נמחות דמעות, מתרחבים אישונים ונחיריים וריח הציד עולה באולם כמו אד דק מספסלי הקהל. במשפט שלנו – שנמשך בניהולך כ15- חודשים, אם לא מונים גם את חודשי הפגרה - לא חסרו רגעים כאלה.

אתה ודאי זוכר את העד יו"ד שנסחף – בתארו כיצד רימינו אותו וניקינו אותו מכספו שירש – לבכי מר ולשפה מליצית תנ"כית. כאילו לא היה בשפת היום יום די כדי לתאר את מה שעבר עליו במחיצתנו. אתה זוכר את עי"ן, שעלה אל הדוכן מדוד, שקול, הוגן ותיאר במילים קרות וחותכות את חורבנו ההדרגתי. אם שכחת את שני אלה, אולי אתה זוכר את שי"ן, האירוני, המכה על טיפשותו, המתוודה במבול פרטים אינטימיים מביכים על דוכן העדים. ליו"ד התרת לשבת ולשי"ן הצעת כוס מים ואת עדותו של עי"ן הפסקת באמצע, כי לא יכולת לשאת יותר.

כל כך התרגשת עד שחקרת את העדים בעצמך, מתעלם ממחאות התביעה וההגנה גם יחד. לא חדלת לגלגל בפיך את הסכומים שהעדים וגם אנחנו נקבנו בהם. כל הזמן השווית – בפרהסיה – בין משכורתך למה שהעדים הפסידו ובין עלות אחזקת אביך בבית אבות (שלא יכולת להרשות לעצמך) לבין הרווחים שעשינו אנחנו, הנאשמים, ביממת מסחר אחת, על גבם של העדים. הפער הזה הציק לך, בעיניך זו בדיוק הייתה שאלת הצדק המכרעת במשפט הזה. לא מי גנב ממי ואפילו לא כיצד. מה שנראה לך בלתי נתפס זה הקיטוב בין מי שיש להם למי שאין להם.

אולי לכן חתרת כל הזמן לכמת את הנזקים, את הרווחים, את מחזורי המסחר, את הכספים – הרבה מעבר לנדרש במשפט המסוים הזה. ניתנה לך גישה לעולם הכסף הגדול ואתה התפלשת בסכומים האלה כמו ילד בפעם הראשונה שלו בארגז החול.

בהדרגה, המשפט הפך לאינטימי ולחודרני יותר ויותר. כשעוסקים במניעים האנושיים הבסיסיים – תאוות בצע, חרדה, חיפוש אחר אהבה, מזויפת ככל שתהיה – אי אפשר להימנע מזה. שיחקת את מי שנרתע מלפגוע ברגשות, מי שחרד שלא לחדור לקודשים פרטיים, מי שנזהר להבדיל בין קודש לחול ובין טפל ועיקר. אבל באמת נהנית הנאה מציצנית. ככלות הכל, זה הוא עולם שזר לך ולמרבית בני האדם. עולם מקודד שהצפנים שלו, רזי דרזין, ידועים רק למעטים. היית כמו אסטרונאוט שמגלה חיים בכוכב לכת לא רחוק. כמוהו, ידעת שעליך לחזור במהרה, שמלאי החמצן שלך אוזל, שהחיים כאן עלולים להיות מסוכנים, שלא תבין הרבה למרות כל המאמצים. כמוהו, ידעת שלא תינתן לך הזדמנות נוספת. לכל אחד יש את 15 דקות התהילה שלו, אמר מי שאמר ואתה התכוונת לנצל אותן עד דק, למצות ולהאריך אותן.

לא הייתה כלל שאלה של עימות בין גרסאות. היינו חשודים בעיניך מלכתחילה : עשירים (במושגים שלך), משכילים, מי שהעולם שייך להם. לא שפטת אותנו – איך אפשר לדון אנשים לכף חובה על מה שהם ? אנחנו נולדנו לנצל ולעשוק, נועדנו לרמוס ולסחוט. לא פעלנו מתוך הבנה שמה שאנחנו עושים הוא רע כי היינו מעבר לרע ולטוב ונטולי כל שיפוט מוסרי. בפסק הדין ציינת, בלי השתאות, שאפילו פעם אחת לא הבענו חרטה. כשהעד יו"ד בכה, אנחנו צחקנו ואתה פנית אלינו ובמבט עייף ובלסתות חשוקות סיננת אזהרה. ככה, חשבתי לעצמי, מרסנים חיה מסוכנת, נחש, למשל.

לעדי ההגנה האזנת בשיממון מופגן ותוך הצצות בלתי פוסקות בשעון המיושן שלך, מחוגים, לוח ספרות צהוב מזוקן, שרשרת מתכת מוריקה. פעמים איבדת את השליטה בעצמך ופשוט סיימת את העדות ועודה באיבה. התביעה התמוגגה. נזפת בעורך דין שלנו על שגזל את זמנו של בית המשפט. נזפת בו כשהגיש תיקונים לפרוטוקול שבהם ציטט דברים שלך. גערת בו כששיתף איתנו פעולה ורמז שייתכן שדעתך כבר עשויה עוד בטרם החל המשפט הזה. הכחשת בכל תוקף ולפרוטוקול הכתבת הסברים לגמרי לא משכנעים. אנחנו ידענו שהמשפט אבוד אבל גם ידענו שאנחנו אשמים ולא העזנו לבקש לפסול אותך. היינו תלויים ברחמיך (ואני הייתי תלוי בזעמך).

ככה, ישיבה אחרי ישיבה, עד אחרי עד, מסמך אחרי מסמך, פלפול ועוד פלפול, התנהל המשפט עד לסופו. בישיבה האחרונה לא הגיע אחד העדים שלנו ואנחנו ויתרנו על העדתו, לפי בקשתך. היינו עייפים וגם אתה נראית מותש, חיוור, שדוף לחיים, עיניך בולטות החוצה מאחורי משקפי קרן שחורי מסגרת וזגוגיות שרוטות. קצבת לצדדים זמן להגיש סיכומים.

פסק הדין היה מעשה שעטנז. קצת ניתוחים פסיכולוגיסטיים חובבניים של האישיות שלי (הנאשמים האחרים כמעט שאינם מככבים בו). קצת ניסיון להבין ולהאיר את הפרטים הטכניים של מסכת המעשים. קצת חלוקת נטל האשמה. הרבה התנצחות קדורנית עם טענות שלי, הרבה שמחה לאידי כשאני (לדעתך) טועה. פסק דין קטנוני ורע לב, משולל כל הבנה של החומר. הצלחתי.

הגשתי לך את הנימוקים להקלה בגזר הדין. הגשתי לך אותם בתיקי מסמכים מהודרים, מודפסים על נייר משרדי יקר בגרסה האחרונה של מעבד תמלילים ממוחשב. היה ברור שאיני מבקש רחמים. כשנתתי לך את עותק הנימוקים להקלה בעונש, הרביתי להתבדח ונראיתי כמי שלחלוטין אינו מעוניין בתוצאות הבקשה.

זה היה עוד תרגיל בבית הספר למשפטים : מה משקלם של נימוקים כאלה בהתחשב בנסיבות של משפט כזה ? האריתמטיקה של שקלול העונש.

את גזר הדין נתת בסיומו של יום דיונים ארוך בתיקים פליליים אחרים. קראת במהירות קטעים מפסק הדין ודנת אותנו לשלוש שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים בפועל, בכלא אמיתי, מאחורי גדרות.

תחושת רווחה גדולה. בבת אחת הסתיימו שני המשפטים, החיצוני וזה הפנימי. הרגשתי קל, כל יכול, בעל עתיד. כמעט עמדתי ממקומי ויצאתי במחול קצר, כמעט קראתי בשמחה אל מישהו. במקום זה, חייכתי חיוך רחב ואספתי ניירות בענייניות אל תיק המנהלים שלי. עוד משא ומתן נגמר בכישלון. שוב הייתי חזק בתיאוריה ודל במעשה. שוב נענשתי, עוררתי שופט שלא היה לו אתי דבר וחצי דבר לשנוא אותי, נקבע שאני אשם. אישוש חיצוני לכל מה שתמיד הרגשתי בחוש ולא יכולתי להוכיח. עכשיו זכיתי מן ההפקר : פסק דין שתמיד אוכל לנופף בו. אני מרושע, אני מסוכן, אני רע, אני ראוי להיענש, רק מחמת הנסיבות אני מקבל עונש כל כך קל.

הודיתי לך בקול רם – כמו שעשו הפרקליטים – ואתה לטשת בי עיניים. לא היה בהן תיעוב, רק כעס מעורב בסלידה קלה, כמו למראה גווייה טרייה. אחר כך קמת ובלי לומר מילה נוספת, הפנית אלינו ואל כל המשפט הזה גב ונכנסת ללשכה שלך.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. היית חלק כל כך אינטגרלי מחיי. נעמי ואני דשנו בך כל כך הרבה. נעמי חשבה שאתה טיפש ורע, היא כעסה עליך על שאתה – ומערכת המשפט אתך – גוזלים אותי ממנה. היא כעסה על כל מה שלקח אותי ממנה ואני לא יכולתי להסתמך על דעתה. היא שפטה אותך כדרך שאתה שפטת אותנו, מתוך דעה קדומה, מראש, בלי הנחות, בלי שום יכולת להבין. היא אגרה במסירות ובדקדקנות את כל הטעויות המגוחכות שלך – והיו הרבה כאלה. היא נצמדה בעלוקתיות אל כל אמרה שלך, אל כל חיווי דעה, אל כל קביעה בלתי הוגנת, או לא מבוססת – והיו רבות כאלה. היא שנאה אותך ופחדה לשנוא אותך.

אני חשבתי עליך כי חשבתי על עצמי. עניינת אותי כתופעה. ייצגת את החוק, את הענישה. היית חלק ממני הרבה לפני שהכרתי אותך.

אולי מסיבה זו, היה לי מוזר לערער על פסק הדין שלך. הסכמתי לגמרי עם מסקנותיך, נהניתי מהזעזוע שחשת, הרגשתי שענשת אותי במידה (כלומר, מעבר למגיע לי) – הפכת אותי לקורבן, לא יכולתי לבקש יותר מזה. הערעור בבית המשפט העליון היה רפלקס, עווית משפטית, ניעור כתף, טיק בפנים. לא משהו שהאמנתי בו. פסק הדין שלך אומץ וזכית למחמאות. שמחתי עבורך. אחרי שנים של השפלות, זה הגיע לך, לעלות כיתה, לקבוע תקדים, להיות מצוטט. עד כדי כך הזדהיתי אתך שאני עצמי נעלמתי, התאדיתי, התאיינתי. חוטא, מעניש, בעלי סמכויות האכיפה והעונש כולם התבלבלו בי.

בכלא לא חשבתי עליך כמעט בכלל. בהדרגה הפכת לדבר מופשט, לסמל של כל מה שלא מתפקד, של החוק הקפקאי, הלא נגיש, הלא אחיד, הנתון בכל עת לפרשנות. זעם התחלף בכעס שהפך לדחייה ולבסוף להשלמה שקטה. הדמות שלך הלכה והתרחקה, סדרת תווים שחומים, מסגרת משקפיים, עיניים עצובות, פה מכווץ. אחר כך אפילו זה לא. לעיתונות אמרתי שהיית שופט הוגן כי זכרתי את פסק הדין שאני גזרתי על עצמי באמצעותך. נראה לי שניהלת את המשפט במרץ הראוי, תוך השקעה ניכרת של משאבים אישיים, תוך השפלות בלתי פוסקות מכל המעורבים. נראה לי שעמדת היטב בשליחות שלך אל העולם הזר הזה, בין כוכבים, באוקיינוס של מלל סתום ומסמכים גדושים והטעיות מכוונות ומקריות. נראה לי שחרצת גזר דין נכון מתוך אינטואיציה משפטית ששאבה מניסיון של עשרות שנים במסדרונות המעופשים, העבשים של המקום הזה. אז לא יכולתי להתלונן, להפך. גמלתי לך חלקית במחמאות שלי. השגתי מטרה כפולה : שוב השפלתי אותך. נאשם שמחמיא לשופט, כביכול הוא עליון עליו, כביכול כשיר לאמוד את הביצועים שלו, מין זן עדיף אינטלקטואלית שאומד בחיבה ובהערכה את הישגיו של זן נחות ממנו. אך גם הודיתי לך באמת. רציתי שתדע שאני מעריך את מה שעשית למעני, שאני מודה לך ששלפת אותי, בכוחות אחרונים, מהמערבולת הקשה שבה הייתי. בכלא פגשתי, בפעם הראשונה, את עצמי. שם הכרנו, אני ואני. על זה אני חייב לך את עצמי ולא פחות מזה.

כשהשתחררתי, באתי אליך ובידי מכתב תודה. בסוף החלטתי לא למסור לך. לא היית מבין. היית מאמין שאני מנסה להמעיט אותך בשנית, שזה תעלול זול, גרוע מזה, משהו מתוחכם, שנשגב מהבנתך לאן הוא מוביל. המצח הצר שלך היה מתקמט מעל למשקפיים הזולים והיד קמוטת העור שלך הייתה משפשפת צדעיים אפורים. היית הופך בנייר הזה והופך בו ולא מוצא דבר מלבד ציניות רעה והרי לא זה מה שהתכוונתי לומר לך.

הגשתי בקשה לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ ואת הערבויות שהתבקשתי להפקיד עם מאסרי. הפקידה שלך במזכירות הפלילית עלתה אליך ושבה אחרי דקות ספורות. חתמת על הבקשות שלי בקשת רחבה והוספת כמה מילים לזרז את התהליך. אמרת לעורך דין שלי בהזדמנות אחרת שלדעתך אני מופלה לרעה על ידי בית המשפט העליון. נאשם אחר שהורשע על ידך במשפט שלנו זכה לחנינה וגם את הקנס לא שילם. ביצוע עונשם של שאר הנאשמים עוכב. רק אני נשלחתי לכלא בלי דיחוי, בלי לשמוע את הערעור שלי. העיתונות חגגה. גם אני חגגתי.

לו יכולתי לתכנן את החורבן שלי ככה בדיוק הוא היה נראה.

הנאשם שי"ן.