השופט העליון

אמא שלי נכנסת לאולם שלו לפעמים בזמן ולפעמים באיחור. הדרך הארוכה מקרית ים לירושלים מטביעה את עיניה הירוקות בבריכות עפעפיים שחורים. היא חיוורת, השיער שלה לבן לגמרי, הפנים קמוטים, אבל אציליים. דמות קטנה, נבדלת מן האולם כולו, אינה מביטה ימינה ושמאלה, ספק מתביישת, ספק גאה. היא יושבת בזקיפות לא טבעית והמבט שלה שלוח, נעוץ בשופט העליון. היא מנסה להפנט אותו, להביא אותו לראות את נקודת המבט שלה, שממנה לעולם אני חף מפשע. היא מתכחשת למציאות ודרכה, כמו תמיד, היא מתכחשת לי. מדי פעם עובר בה רעד קל, אדווה והיא נעה בחוסר נוחות על מושב העץ הקשה. היא מניחה יד, שעורה מכובס ומנומר וציפורניה טלאי לכת ציפורניים אדומה לשעבר, על משטח המושב ותומכת את כל גופה ביד הזו, אמא אלכסונית. אחר כך, כאילו נזכרה, היא ממהרת להתיישר. את מבטה, בכל אופן, אינה גורעת אפילו לשנייה מחורץ הדין, מהשופט העליון.

ממושבי המוגבה, המרוחק, בין שני סוהרים, אני מנסה להבחין אם הוא מבחין בה. לפעמים נדמה לי שכן, מבט מהיר, יותר תמה מנבוך. לפעמים נדמה לי שלא, עיניים שההבעה היחידה שבהן היא ליאות והרגש היחיד הוא כעס על הליאות הזו. השופט העליון זועם, נוטר טינה, אוצר עלבון, אוגר את כל השעות והימים המבוזבזים שלו בקצה העט שבו יחתום את גזר הדין. הגלימה שלו שחורה, משדרת סוף רע. הכסא שלו גבוה מכל האחרים, המבט שלו נשרי וסוחף, השפתיים שלו בשרנות קמוצה.

אמא שלי מאזינה בהטיית ראש קלה – גם אני מטה כך את הראש כשאני מתרכז. היא נראית כמו מעריך אובייקטיבי שנדרש על ידי לקוח אלמוני לתת לו חוות דעת, לא מעורבת. כשהיא נכנסת לאולם היא מעוותת את פניה בחיוך מהיר ומאולץ כלפיי ואז היא מסבה את פניה ממני. יותר היא לא מביטה בי עד לסוף הדיון. מרוכזת בטיעונים ובטיעוני הנגד, בשאלותיו הכביכול נייטרליות, נטולות הנטאי, של השופט. על המכתבים לכלא היא חותמת : "אמך האוהבת".

פיטרתי את העורך דין שלי. נעמי כועסת : "תמיד אתה יודע טוב יותר", או שהיא כועסת : "אולי כל הערעור הזה לא חשוב לך כל כך, אולי אתה רוצה להשאר בכלא, לנוח קצת" וזה נכון. אמא שלי קפואת מבט, מאובנת איברים, מביטה בי כשאני טוען במשך שעות. השופט העליון אדיב אליי. הוא מאזין, חבריו למותב מאזינים, הוא מתערב בשאלות שעשויות להתפרש כאוהדות. אימי נאנחת לרווחה מבלי להשמיע הגה. במזנון כולם אומרים : "היית גדול". בפעמים אחרות – כשכבר ריציתי עונש מאסר בכלא – אמרו לי הסוהרים : "כל הכבוד. אתה לא נותן שיטפסו עליך." אבל אני בתא מעצר, לבד, במרתפי בית המשפט, ברז מים ומשתנה פעורה, אפילו אין צוהר. בתאים שלידי אנשים צועקים : "סוהר, אש", או : "סוהר, אני רעב".

אני נזכר במרתפי בית המשפט המחוזי. תאי אבן דחוסים באסירים מקיאים, עושים צרכים, מקיזים דם כדי להנציח את עצמם על הקירות. מרתפי בית המשפט העליון אחרים, מרתפי היי טק אמריקניים, יעילות של כרות ושל חרסינה. אני חושב שהשופט העליון יזכה אותי, יהפוך את פסק הדין על פיו ואני זועם עליו מראש. אני מקווה שלא יעז להפוך את כל מה שעברתי ללא רלבנטי. אני מצפה שלא ישלול ממני את הזכות לחוש קיפוח ואי צדק ופגיעה וחוסר הגינות. אני מופלה ומתענג על כך. התאווה להיענש חזקה ושרירותיותו של ההליך המשפטי, אריכותו, פגמיו הם הענישה עצמה.

אמא אומרת : "איך הם יכולים להאמין שבחור צעיר בן 27 יכול להוביל באף אלופים בצה"ל ואנשים בני ארבעים, להגיד להם מה לעשות ?"

אחר כך היא צופה בי מכתיב את קו ההגנה, מתאם את סדר הטיעונים ואת תוכנם, בלי לחוש בסתירה. אמא שלי מדכאת סתירות, משפילה אותן.

"ניצלו אותך, כרגיל" – היא מעדיפה לחשוב ולומר – "החברים שלך, השותפים שלך, ראו בחור צעיר, נוח לפיתוי …" אמא לא משלימה משפטים ברורים מאליהם. היא נותנת להם להשלים את עצמם, מאיימים פי כמה, כי הרי יכלו להסתיים אחרת. במיוחד היא מתעבת את דב : הוא ערמומי, הוא דתי, הוא אשכנזי. הם כולם כאלה. כשהיתה ילדה, סירבו לתת לה מים, האשכנזים, גירשו אותה מפתח הבתים המטופחים שלהם, הסתכלו עליה ועל האמא הטורקיה שלה בתיעוב. המים האבודים האלה מאוררים, בוערים בה בצמא בלתי פוסק להכרה, לשיוויון, לקבלה.

כשהתביעה מקריאה את רשימת מעשיי, מצטטת דבריהם של עדים, מזדעזעת מקור הרוח, מחוסר החרטה, מהאלימות הלא פיסית שהפגנתי "במעשים מרושעים" – אמא שלי אוטמת את אוזניה בלי לגעת בהן באצבע אחת. דוק ערפילי, מין מסך של סירוב נופל עליה והיא מתעטפת בו, כמו גולם בקוריו, עד שהיא נראית בעיניי לבנה ומטושטשת תווים. "אמא" – אני אומר לה בטלפון – "הזורע רוח קוצר סופה ואני זרעתי סופה."

"תראה לאן הבאת אותנו" – אומרת נעמי וכוללת אותי, אותה ואת בית המשפט הזה בתנועה סוחפת. דווקא הבניין מפואר, נועד להשרות יראת דין, כבוד לרשויות, אימת השופטים העליונים על האסירים.

אנחנו יושבים, מצופפים, יד מתחת לירך, סוהרים בחולצות כחולות, מגוהצות ובשפמים שחורים, סימני האזיקים הסמוקים מחווירים בהדרגה. הד יש באולם והוא מחריש את אוזנינו. המולה מהוסה של עוברים ושל שבים. תלמידים מעיפים בנו מבטים חבויים, חיישניים וממהרים להסיט אותם. העיניים שלנו קרות, חורשות רעה מתחת לגבות עבותות, עצמות הלחיים שלנו אומרות נחישות. בחליפת הכלא החומה (בד גס שפוצע את פנים ירכיי) אני מאבד זהות, אני תמצית, מזוקק, אחד עם כל אחיי החומים.

אמא שלי ונעמי כמעט שאינן מדברות זו עם זו. אמא אוהבת את נעמי, היא מנשקת על לחייה התפוחות, האדמוניות, כשהיא באה לבקר בקרית ים הרחוקה, המעורפחת. נעמי חושבת שאימי חולת נפש וגם אבי ובכלל כל המשפחה שלי. היא שונאת לבוא לשם (מקום חולה), שונאת ללון שם (אני חוזרת הביתה, תחזור לבד, אני לוקחת את המכונית), את הבכיינות הבלתי פוסקת של הוריי (למה הם לא עושים משהו בקשר לזה). אבל היא באה, למעני ומעמידה פנים בדקות המועטות שהיא אינה מסתגרת בחדרה של אחותי וישנה.

עכשיו שתי הנשים האלה מאוחדות באמצעות מעשיי הפליליים. הן יושבות, כתף סרבנית אל כתף מרדנית, לבן וזהוב, גב שחום, גב זקוף, עיניים נעוצות, עיניים מושפלות, תיק יד, תיק צד. ליבי מתרחב.

כשהדיון מסתיים, אימי קמה ממקומה בכבדות ומותחת בשתי ידיים את הסוודר שלה, שדיה כבדים. היא לא אומרת מילה לעורכי הדין, לנאשמים האחרים, לתביעה, לשופטים. היא רק מנשקת לנעמי על הלחי, מעיפה בי מבט אטום שאני לא מפענח ויוצאת. דמות קטנה, שהולכת ונזערת, עד שנעלמת דרך הפתח המוגן בדלתות עץ גדולות. כשנעמי נטשה אותי וחדלה לבוא, עזבה אימי את האולם גם בלי המבט שהיתה מקריבה אליי לפני כן. נעמי הלכה לדרכה ואימי הלכה לדרכה, תיק הצד שלה מטלטל ומכה בה קצובות ואני הלכתי לדרכי במכונית המואפלת של האסירים. מאחוריי הדהדו קולותיהם של השופטים ושל עורכי הדין ושל כל הכתבניות והקצרניות והמתמחים, עד שנדמו.