פרידה מאח על חוף

פרידה מאח על חוף

אנחנו יושבים והגב שלו מופנה לקיר זכוכית מעושנת, מחולק לריבועים קטנים. נהם של ים זועף מכה בשנינו דרך הקיר הזה ויש בהמיה הקשה הזו משהו מרגיע, מהילדות שלנו.

הוא נבוך. העיניים שלו מושפלות אל פחית ריקה שהוא מאגרף ביד גסת מתווה, לוחץ ומשחרר אותה בצליל נקישה מתכתי. מאחורינו מתנהלת שיחה מהוסה בין שני טיפוסים שמפוקפקותם ארוזה במעילי חיקוי עור ממורטטים.

אני והוא בבית קפה על חוף. הוא אומר : "אז זהו, החלטת לעזוב לתמיד ?"

אני עונה שכן ואנחנו שוב שותקים. זו לא הפעם הראשונה שאני נעלם לו דווקא כשהוא מתקרב אליי, כשנראה כאילו הפתיחות שלו תוביל אותנו אל מקום אחר. הוא כבר רגיל, אבל זה לא מפחית את הרטט העדין במיתרי הקול שלו, את הכעכוע ואת הבליעה שבאה לאחריו.

"יש מישהי שמצאה חן בעיניי מאוד" - הוא אומר במהירות, מבקש לבלוע את המילים, שלא אשמע. אני חוקר אותו בעדינות.

עוד מעט הוא בן 27. הוא גדול ממני במידותיו, מסורבל, מטפח במתכוון חזות של פועל קשה יום, מתהדר בה. דת של עבודה דרך הקליידוסקופ של מראהו החיצוני המשתנה : פעם עם שיער אסוף, סמיך וסבוך, או בגולגולת מגולחת למשעי, בבגדים מוכתמי צבע ובלויים. אח שלי מתחפש לעצמו.

אני אומר לו שלא יפחד, שהיא חוששת לא פחות ממנו, שאין מנצחים, או מפסידים במשחק הזה של שיפוט הדדי. הוא מאזין לי בתשומת לב ואומר שעזרתי לו מאוד. אחר כך הוא נאבק בעצמו, בחוסר נוחיות על כסא העץ. אני מהרהר שיש שורש משותף להתלבטות ולהתבלטות. כשהירכיים שלו נמנלטות על המושב, נחשפים ראשי תיבות חרוטים בחפזון משני צדדיו של חץ, שמפלח לב. אחי יושב על זכרון נסורת של אהבה.

"אני אוהב אותך" - הוא פולט בעיניים מוסטות - "אבל עכשיו אני לא רוצה להיות בקשר עם אף אחד מכם. זה עושה לי רע. איתך אני תמיד מגיע לדבר על הנושאים האלה, שום דבר קליל, שום דבר שמח" - פיקת גרונו משתוללת וידיו משתלבות ומתפרקות זו מזו. "בסוף תמיד נשארים לבד".

שתיקה ואז : "אני מרגיש תחושה של החמצה" - למילים שלו יש הדהוד של אבן קרה על קבר. אין רגש, רק קטקומבות, שאחי לכוד בהן. בן 27 וכבר מת. כשהיה צעיר יותר, מצאתי אותו יום אחד חובט בזעם, בידיים ובראש, בקירות הלבנים שבחדרו. השיער שלו היה סידי והציפורניים כמעט עקורות ממקומן. דמעות צרבו איור דאדאיסטי על הפנים ועל הבגדים שלו. ככה עמד כשנכנסתי לחדר.

כשגדל פשוט ישן, או ששתק הרבה. עכשיו היה לאיש זועם, כבד גוף.

הדלקנו סיגריות מקופסא אחת ונשפנו גשר מעשן זה אל זה. רציתי לפייס בינו לבין הורינו, לבין העבר שלו, לביני.

הוא רק נראה כמתרצה, או שבאמת ?

מועכים את הבדלים אל הקירות המצולקים של המאפרה וגוררים בקימתנו את הכסאות על הרצפה המרובבת. הוא מניח לי, אחיו הבכור, לשלם ואוחזים בפחיות הבירה הריקות למחצה, אנחנו בוטשים דרך למכונית שלו.

"אבוא לבקר אותך בחו"ל" - הוא אומר ואני רואה את הדירה שבה גדלנו מבעד לחלון הנע. היא בלתי מובחנת בין עשרות כמותה. ריבוע מבטון אפור ומתקלף. היא נותרת מאחור.

אני אח נעדר. שנים בחו"ל, שנים של כמו-קרבה, שנה בכלא ועכשיו המנוסה הזו. לא מישהו שאפשר לבטוח בו.

אני נזכר פתאום במאפרה קטנה, שחורה, שאימי קנתה לי במתנה כשחזרתי ארצה. אחי מעיף בי מבט המתווך באמצעות המראה שבינינו. אני חושב שהוא שאל משהו ואני שואל אותו מה זה היה. הוא לא עונה ויש שתיקה מביכה. בקרן הרחובות עומד קולנוע מיותם, סגור וכרזה קרועה מכה בקיר המתקלף שלו. ממה אני בורח ולאן. שנים סירבתי לדבר איתם, או לבקר ועכשיו אני מצפה להיות לו לאח, לאח שלי.

בבית עורכת אמא שוחלן גדול. ראשית, היא פורשת מפת לינוליאום משומנת ועליה מפת בד. לכל אחד יש את המפית שלו ואל הצלחות היא מוזגת אותו המזון מאז שאני זוכר אותנו. כולם מתנהגים כאילו זו ההלווייה שלי.

אנחנו אוכלים בחפזון, לא מביטים זה בזה ולא מדברים.

"אז אתה נוסע" - אומר אבא - "ומתיי תחזור ?"

אני אומר שאני אחזור כשהכל יסתדר, עוד מספר שנים, אבל אני לא משכנע אפילו את עצמי. הם זוכרים את החיים שלי ואין בהם הרבה חזרות, אבל יש בהם הרבה פרידות.

אני חושב על כל האנשים בכל המקומות שעדיין מחכים לי שאחזור.

אמא מבקשת שנעבור לחדר אורחים קטן שיש בו טלוויזיה. שמה היא מגישה עוגות (שאפתה בעצמה), פיצוחים, קפה. אבי יושב על כורסא ישנה, מניח לבטן עצומה לבלוט קדימה ונרדם. ראשו מוטה הצידה, כאילו הוא צופה בטלוויזיה בענין ובביקורתיות, כך הוא מרמה אותנו. האחים שלי נעלמים בחדרים שלהם ואני קורא עיתון, כמו שפעם נהגתי לקרוא ספרים, כדי לא להיות.

אני לא מעסיק את עצמי בשאלה עד כמה אני חשוב להם. נוח לי להאמין שהם חגים סביבי. לאחותי כבר יש ילדים. אח שלי ידע אשה. דברים קורים. אני חושב על זה שלי אין ילדים ואיך רציתי ילד מנעמי ואני מקלל את עצמי : עדיף לקרוא עיתון.

אמא מגיע עם מגש ועליו כיבודים, כוסות תה בחלב וקפה בחלב והפיצוחים. היא מעירה את אבי בעדינות. הוא נדרך במקומו ומבלי לומר מילה, כמו רובוט, נוטל את ספל התה ולוגם ממנו בצקצוק שפתיים ובמחיית שפם. הם מדברים על מה בכך, סרט שראו. היום אני רואה את השותפות החזקה שלהם שהיא משוללת מגע ורמז למגע. כמו שני יצורים בלי מין, שהתרבו בלי חטא וגידלו אותנו לפי הוראותיה של תוכנה להזנה. זה לא יצלח, הנסיון שלי לסלוח.

בלילה, בחדר ילדותה של אחותי, אני משתרע על המיטה הזעירה, רגליי מטלטלות מעבר למשענת. ליד הראש שלי תמונה : ילדה קטנה, שמנה לא במידה, מחייכת בהיסוס למצלמה ומנדולינה זעירה ומקושטת בידה.

בדלת העץ הכבדה נקישה מהוססת, אבי. "אפשר ?" - הוא שואל ומתכוון אם אפשר כבר להפעיל את האזעקה ואני אומר שכן ומוסיף "לילה טוב". אני שומע אותו מתנשם קצת לפני שהוא עונה "לילה טוב". הוא מטפס באיטיות כאובה במדרגות, אל חדר השינה שלו ושל אמטי. אני חושב עליהם, שוכבים שם, גב אל גב. אני חושב עליי ועל נעמי. אני חושב על אח שלי ובדיוק הוא נוקש בדלת ואני אומר לו להכנס.

הוא מתלבט במבוכה, עד שהוא מתיישב בכסא נדנדה מעץ. הוא אומר : "רציתי להגיד לך שאני אבוא לבקר אותך" ואני יודע בדיוק מה הוא מנסה לומר.

אני אומר : "אני אתגעגע אליך, אני מקווה שתבוא לבקר".

הוא רק מהנהן בראשו, קם במגושמות ויוצא מן החדר. צעדיו מרעידים את המדרגות הלולייניות אל הקומה העליונה ומשתתקים.

אני מכבה את האור ומדמיין לי חיילים במלחמה חזקה והראש שלי מלא בדם ומוות כשאני נרדם, כמו בכל לילה.