אליצור שוטף מבחנות

אליצור שוטף מבחנות

אליצור שוטף מבחנות והידיים העכבישיות שלו לופתות אותן בעדינות ומרימות אותן אל האור העכרורי הבוקע אל חדרו. קשה לקרוא לאור אור ולחדרו חדר. אליצור חופר בשכבות האבק שעל חלונו, מין צוהר שנדבק בחלודה אל משקופיו. אליצור נע באי נוחות, נמנע מלהתנגש בקירות ובמחזיקי המבחנות המתכתיים. זה הקיטון שבו הוא מבלה את כל ימיו.

הוא אינו מביט בי, אליצור. יש לו עיניים גדולות ושחורות, בולטות מעט מחוריהן ויש לו גבות שמתפרעות לכל הכיוונים. הראש שלו ענק ביחס לגופו ורעמת שיער בנוסח "אפרו" עוד מגדילה את הרושם של העדר פרופורציה.

“אני רוצה לעשות לך פסיכואנליזה" - הוא אומר לפתע, לא חדל לרגע ממלאכתו - "למדתי איך עושים את זה ואני קורא המון על הנושא, כך שאני מאמין שיש לי מושג טוב על הטיפול ואני רוצה לנסות את זה על כמה נבחרים".

כשהוא מחייך, מפלחים את פרצופו המזוות ערוצים חומים ומתנפצים אל רקותיו.

הוא מסדר את המבחנות הרותחות אך היבשות במין מתקן גדוש חורים.

“אני כותב עכשיו ספר על האבולוציה ועל חץ הזמן ופיסיקה קוואנטית, מנסה לאחד כל מיני דברים" - הוא שח לפי תומו.

אני רוצה לשאול אותו למה הוא גר אצל הוריו ולמה אין לו חברה, אבל אליצור אומר שזה לא מעניין אותו וכשהוא אומר את זה יש עצב גדול, שחור בשתי העיניים שלו.

בסדר, הוא לא מלך יופי. הוא צנום, היחסים המתמטיים של גופו אינם הלניים, הוא מכוער. אבל אליצור הוא האיש הכי חריף שאני מכיר וכשהוא אומר דבר חכם, מוארות כל הפנים שלו באור שהופך אותו ליפה. כאילו ניצת בו משהו ומשתקף מבעד לפרגמנט שהוא עורו. יש לו מוח שמתביית על מהפכות. אז בזה אי אפשר להתאהב ? זה חייב להיות שרירים ?

בעצם, את השאלות האלה אני שואל לגביי. אני תוהה ביני לביני אם גם אני אוהב חוכמה עד כדי שטיפה של מבחנות מצחינות מניסויים בכימיה ובביולוגיה. אני מתבונן בגב הכפוף שלו ואני תמה אם לא יישבר. כי אז יש תקווה, אז עוד נותרו כאלה שמוכנים, בכל מחיר, לאבד עצמם לדעת, לנשום את האוויר המעופש הזה.

אני מגשש. אני אומר : "אין לך ספקות אף פעם ?"

אליצור מביט בי בחיוך. הוא גדול ממני בכמה שנים. זה נותן לו תחושה של אח גדול והוא ממילא אוהב להדריך וללמד. כל אדם זקוק לדקות העליונות שלו. אז הוא עונה לי :

“אין" ומתכופף ביתר הדגשה אל הכיור וממרק אותו בברזילית. אחר כך מזדקף :

“תראה" - בקולו הסבלני והמטיף - "אני עושה את העבודה הזו, שאני מאוד שונא, כמה שעות ביום. אבל זה מקנה לי גישה בלתי מוגבלת לספרייה. זה מאפשר לי לשוחח עם הפרופסורים ועם הדוקטורנטים. אני מעודכן מהם בחידושים האחרונים שבאחרונים.

בינתיים, בבית, אני רושם כל יום כמה דפים. אני יודע שכשאסיים לכתוב, זו תהיה מהפכה ומה המחיר של מהפכה ? שווה שנים של מבחנות ושל בדידות מוחלטת או לא ? אני מניח שזה קשור בטבעך. אם אתה מהפכן מטבעך אין תשובה לשאלה הזו, פשוט מפני שהיא אינה עולה. אם אינך מהפכן - אין תשובה לשאלה הזו, מפני שאין סיבה לשאול אותה. רק מהפכנים מתבזים בעבודות כאלה, זה חלק מתנאי המשרה".

הוא מגחך. הוא מחבב אותי ואת התלבטויותיי. אולי זה מזכיר לו את עצמו בימים קודמים - אבל קשה לי להאמין בכך. אליצור נראה לי כמו אחד שנולד עם הידיעה איזה ספר הוא רוצה לכתוב וינק את תוכן הענינים שלו משדי אימו. לא איש כזה יסבול ספקות. אולי זה נותן לו אפשרות לסייע ולהרגיש מועיל. איני יודע. אני מעונין הרבה פחות מאליצור בניתוח המניעים של בני אדם. אני מתעניין מאוד בשאלות כיצד הם יכולים לסייע לי או להזיק לי.

אליצור בוחן בסיפוק את העבודה הגמורה ומחווה לי בידו החוצה. הוא מכבה את האור בתנועה חדה המסתיימת במנעול הדלת ובקרקוש של צרור המפתחות שלו פעם אחת.

במסדרון חשוך ואנחנו נתקלים זה בזה בנסיוננו המגושם לצאת. לבסוף הוא מניח לי להקדימו ואנו מגיעים אל אולם כניסה גדול, בעל חלונות ענקיים הנפנים לגן ומסתיימים רק ברצפה. יש שם כורסאות מרופדות והוא יושב ורומז לי בידו לשבת.

כמה שאלות של נימוסין והשיחה גוועת. במבוכה הוא אומר שהוא חייב לחזור הביתה, הוא באמצע חיבורו של פרק חשוב בספר אחר שלו על פסיכואנליזה. אני מציע ללוות אותו והוא מסכים. אנחנו הולכים ברחובות הישרים של עיר מעטירה. פניו כבושות בכביש והוא הולך במהירות, כדרך שהולכים מי שפוחדים, כל האנושות נושה באליצור. הוא חב לה חוב של מהפכנות, אני חושב ולבי נחמץ. הוא יראה להם, כך הוא אומר ודאי בתוכו. אבל מי "הם" ומדוע שירצו לראות את מה שלא ראו עד הנה ? מדוע שישנו אורחותיהם כשיארוז את המהפכה שלו בין שתי כריכות קרטון ?

אני אומר לו באלם : אליצור, אינם רוצים אותך ולא את מה שאתה מקריב להם, כל השנים שלך, שאתה צעיר קבור בין האדים הצורבים של החומרים הכימיים האלה. אבל איני אומר דבר. מה יש לו לאליצור בעולמו מלבד לחלום ?

אנחנו חוצים את הרחוב בלי להתבונן ימין ושמאל ומכונית עוצרת בחריקת בלמים, צמיגיה מעלים עשן. אליצור אף אינו מביט בה. באדישות הוא ממשיך במסלולו ואני אחריו. אני שואל : האם לא אכפת לו מחייו ? למשל, האם היה שמח אם המכונית היתה ממשיכה ודורסת אותו ? האם זה היה נותן לו את ההצדקה שהוא מחפש הרבה שנים בקיטון הגיהנומי ההוא ? תמיד ישנו פירוש אחר. למשל : אולי הוא סתם מרוכז באיזו בעיה שפתרונה נמצא על קצה אונתו השמאלית, מה שמנע ממנו להבחין במכונית או בי או בעולם.

זה בהחלט הסבר אפשרי, אם כי פוגע במקצת.

אליצור שואל : "החלטת כבר ?" ובהתחלה איני זוכר למה הוא מתכוון. הוא מזכיר לי : "ביחס לפסיכואנליזה".

אני אומר לו שאינני מאמין בזה ואיני חושב להסכים. חוץ מזה, נראה לי שבטיפול בנפש צריכים לעסוק רק מומחים והאם אין כאן סכנה, הוא צריך לחשוב גם על עצמו.

אליצור מהנהן בעגמומיות.

“חשבתי שלא תסכים" - הוא אומר - "יש כמה שאני כבר מטפל בהם, אבל אתה עניינת אותי יותר מכולם. אתה לא נכנע לסמכות וטיפול הוא מצב כזה. יש מטפל שהוא עליון עליך ולו מבחינת הידע שלו. לזה לא תסכים לעולם."

פתאום הוא פונה אליי, אוחז אותי בשתי כתפיי ומביט לי עמוק לתוך העיניים. אני רואה אש קרה שם ונחישות :

“אני אהיה גדול" - הוא לוחש - "וגם אתה יכול להיות כזה. אז אל תבזבז את עצמך. אל תתפזר, לך ללמוד. אני ואתה - אנחנו מאותו החומר. אני מזהיר אותך."

נדהם מתגובתו, הוא מרפה ממני וממהר לפתע אל שער בית הוריו. שם הוא עומד, מסב לרגע את פניו, מראה לי באצבע ארוכה ורזה על תחנת האוטובוס.

“זה האוטובוס שלך לתל-אביב" - הוא צועק, מנסה להתגבר על רעש התנועה - "להתראות" והוא נעלם בתוך הבית וסוגר אחריו יציקה של עלעלי ברזל.

אני עומד מיותם בלב העיר הזו, הלא גדולה, אמנם. מסביבי מצווחים כלי רכב במידות שונות, צופרים ונעלמים. ראשי סחרחר, גדוש במבחנות רותחות ובאזהרות. אני יודע שאליצור שוחר את טובתי.

אני הולך לעבר התחנה ומתיישב על פס העץ המשמש בה כספסל. אני ממתין לאוטובוס. אפילו לא הספקתי לומר שלום. בעוד ימים ספורים אני ממריא לארץ אחרת, לעולם חדש , לעתיד של כסף. אני חושב על אליצור בחדר הקטן ההוא ועל עיניו כשסיפר לי על הספרים שהוא כותב. אני נזכר בנימת דבריו כשהזהיר אותי.

אחר כך אני עוצם עיניים ומתמכר לשמש האביב. עוד זמן קצר יגיע אוטובוס וייקח אותי מפה.

Avshalom Elitzur commented on this story:

"Shmuel Vaknin was a soldier in active duty that made his appearance in (Prof. Shlomo Giora) Shoham's coterie.

His intellect and scientific knowledge stunned us all. Compared to him I felt like an idiot.

We befriended each other for a while and then he went abroad. He had first gone into business, got mixed up in shady stuff, returned to Israel, again got mixed up and was sent to prison, travelled again, became an economist, intermediary, advisor to the Slovenian government and the devil knows what else, and hasn't been back since.

Among all his occupations, he published a collection of stories about his life, "Requesting My Loved One", which won considerable acclaim and success.

In his Internet website, I found a few additional stories which are no less thrilling, among them "Elitzur Washes Test Tubes".

In it, with cruel and piercing honesty, he tells of a meeting we had and how he chose a life path diametrically opposed to mine, in other words: (how he chose) to get rich quick. The way he describes me is not complimentary, to use an understatement, but it is suffused with understanding and compassion.

Shmuel Vaknin is a tragedy. His book, “Requesting my Loved One” recounts his life with piercing candor: a man with an enormous promise who succumbed to the forces of destruction within him.

On his Website, there are additional, hitherto unpublished stories, among which is the tale of an encounter between us, many years ago. His description of me is rather uncomplimentary, but the hand of a genuine author is discernible: penetrating and compassionate.”

Additional commentary by Avshalom Elitzur (download the file)