עוצר

עוצר

הוא צעיר, אבל בעיניים של צעיר ממנו,הוא נראה מבוגר מאוד.

היו לו משקפיים עגולים (כשעוד לא היו סימן היכר) ויד לבנה ועדינה שבה כתב את מה שסיפרתי לו. כשסיימתי לספר, נשען לאחור ואמר שאני אמיץ ושהוא מודה לי. אני רק חשבתי ששוב אהיה במרכז הענינים ואיך התקשורת תסקר את המשפט.

הוא נתן לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו בפרקליטות הצבאית ואמר שאתקשר אליו אם יאיימו עליי, או אם אזדקק למשהו. לא הבנתי למה אני עשוי להזדקק, אבל הנהנתי בארשת של קושר קשר וטמנתי את הפתק בכיס הדגמ"ח. כשביקשתי לאסוף מהשולחן את פיסות הנייר הממורטטות שהבאתי אתי, הוא הניח יד לחה על היד שלי והסיר אותה מהשולחן בעדינות. "זה חומר ראיות" - אמר ורק אז הבנתי ששוב הסתבכתי.

חודשיים קודם לכן התגייסתי לצבא. הייתי שמן, לבן וממושקף. אבל כבר כתבתי בעיתון מקומי וכבר הכרתי כמה אנשים מפורסמים. בעיירה שלנו כיכבתי כקריין באירועים חגיגיים. זו היתה תחושה משכרת, להיות במרכז הענינים.

לא היו לי תוכניות מפורטות כיצד להתפרסם. ידעתי רק שאזהה הזדמנויות כשאראה אותן ושלא ארפה מהן. וכך היה.

בלילה אחד, בטירונות הלא קרבית שלי, העירו אותנו משנתנו. קצינים אדומי עיניים הצמידו תגים של יחידה קרבית לכתפינו ואמרו לנו לטפס למשאיות פעורות אחוריים, עם כל הציוד שלנו. המתנו שם, על מושבי עץ מלווחים ומחורצים, שדורות של חיילים חרטו בהם שמות. נשבה רוח שהקפיאה בנו כל מחשבה וכל רצון. בין רגלינו נחו ארגזי ביסקוויטים ושימורי בשר וסכו"מים שקשקו בעליזות שלא במקומה. הזמן עבר ויריעת לילה מכוכבת הוסטה וחשפה שמש, שדיממה בין הרים שקטים, חורשי רעה. מדי פעם עבר רועה עם עדר של כבשים מדנדנות, או שענף של עץ זית היכה בברזנט המצולק של המשאית.

עצרנו ליד מבנה מאבנים ירושלמיות. משאיות באו ופרקו בחצר חיילים וחיילים עלו על משאיות אחרות והפליגו בהן משם. מכשירי קשר צרצרו בחשיבות בג'יפים ריקים ופקידים ופקידות עמוסים בתיקי ניירת נבלעו בכניסתו האפלה של המבנה. דגל התכנס אל עצמו וסירב להתנופף מגג הבית. מחלונות מוארכים נשקפה ציה משרדית מוכרת, מנומרת בגבות משורבטים של קלסרים. ניאון חיוורייני הקפיא את התמונה הראדשונית הזו בדמיוני.

ירדנו מהמשאית לא מורגלים, בהיסוס. כשגבי מופנה אל החוץ ופניי לאפלה במשאית, גיששתי ברגליי אחר שלב בסולם מתכת זעיר שלא הגיע עד הקרקע. מישהו משך אותי, בנחרה של חוסר סבלנות ואני טבלתי בחצץ ובבוץ. אחריי הטילו את תרמיל הברזנט הענק, שבו ארזתי יותר ספרים וכלי כתיבה מאשר בגדים. באחד הג'יפים הדליק מישהו את הרדיו ושיר פופולרי הסתלסל. נדחסנו אל אולם גדול ובו ישבנו, כפופים, כמו בתמונות של שבויים בימיה הראשונים של מלחמה אבודה. מישהו הביא מיחם ובו משקעי קפה שחור, מישהו כיוון רדיו טרנזיסטור לקלוט מוזיקה ערבית. אחדים פרשו שקי שינה, או שמיכה צבאית מצמר ונרדמו עליהן בתנוחות עובריות.

אני חשבתי על ההשפלה שבחצץ ושזו בעצם הרפתקה שאני חייב לתעד. כך ניחמתי את עצמי באמירה שכל מה שקורה לי הוא חומר גלם ולכן חשוב. בלי להודות בכך, ביני לבין עצמי, הבנתי, כבר אז, שחיי יהיו היצירה היחידה שלי. הייתי מוכשר לכל ברמה בינונית, אך טיפחתי פנטסיות שגבלו במחלה. "אני הבמאי של הסרט שהוא חיי" - אמרתי לעצמי - "החיים אינם אלא סרט קולנוע. לחיות נכון זה לביים אותם בהתלהבות ובתנופה ובלי חשש, ליצור סרט מרתק".

בעיניים של במאי הבטתי בקצין הבכיר שנכנס לחדר ושלכבודו - ובקריאת "הקשב" - הזדקפנו לדום מתוח. הוא הורה לנו לשבת ופרש מפה גלולה על הקיר שמאחוריו. במקל עץ מחודד הצביע : "כאן אתם" - וראשינו נמתחו, באי אמון, לראות את הקסם. "כאן הם" - ירק את המילים. גילינו שיש לנו תפקיד והוא לשמור על סדר ומשמעת ולשבור לכל מי שצריך את כל העצמות. יש לנו גיבוי מלמעלה, "מהכי למעלה" - סיים בחצי קריצה ובחצי גיחוך. החזה שלו נמתח כשרמז כך שיש לו מהלכים בהכי למעלה. היינו הקהל הלא נכון, אבל ידעתי שעדיף קהל כלשהו על העדר קהל.

בחוץ המתינו אפסנאים גסי חיטובים והטילו בנו אלות מעץ ונשק משומן. חתמנו על טופס מרוכז וחגרנו את חגור הקרב. ידענו רק שהאוייב זה "הם" , אפילו לא מדוע. נשיא אמריקני שהה אז בביקור והיה חשש ל-"הפרות סדר", כפי שכינו את המהומות של פעם.

כבר היה בוקר שדימם אל הרים מסולעים ובין טראסות מעובדות ומגודרות, כשהגענו אל עמדת פיקוד קדמית. בבית שהוחרם, ישבו חיילים בכריעת צפרדע, אחוריהם נוגעים וניתזים מעקביהם. הם טבלו פרוסות לחם עבות במיוחד בקופסת שימורים מהבילה ודחסו אותן לפיות פעורים באצבעות נקניקיות ומשומנות. אחד מהם קם בחוסר רצון בולט וכיוון אותנו אל חדר גבה תקרה. "שימו את הדברים שלכם כאן" - אמר - "עוד מעט תצאו לסיבוב ראשון". אחר כך אמד אותנו בעיון והצביע עליי ועל עוד מישהו : "אתה ואתה".

רק כשהלכנו אחריו ראיתי שזה שי. נולדנו וגדלנו יחד. נחשבנו ל-"גאונים" ובינינו ובין הורינו שררה תחרות כלל לא סמויה. הוא היה רזה, ממושקף, בעל אצבעות ארכניות ונשא חתימת שפם תמידית. אמרתי "שי" בהפתעה והוא אמר "שמואל" בשמחה ושנינו הבטנו בסמל השחום והשמן שהוביל בראש.

יצאנו אל מרפסת שנפתחה אל כפר מתנמנם בשמש בוקר. הסמל תקע יד שחורת ציפורניים בנוף ואמר : "חלחול", כאילו בצלילים האלה אמר הכל. כשראה אותנו תוהים, נאנק. "כפר של פורעים" - היה לו קול צייצני כשהתרגז והניגוד בין הקול הזה לפיזיות האפלה שלו היה מאיים - "בעוצר משקיעה ועד זריחה, מעלות החמה ועד צאת הנשמה. אף אחד לא יוצא מהבתים. מי שיוצא - ללמד אותו לקח" - הוא הניף אלה דמיונית וניפץ אותה על מפר עוצר מדומה - "ללמד אותו לקח ואחר כך להביא אותו לכאן, לארוחה" - הוא חשף שיניים צחורות בגיחוך ששטף גם את עיניו. לפתע הרצין : "הפרה ראשונה - שוברים את כל החלונות בבית של העבריין. הפרה שנייה - כל המשפחה בביקור חולים אצלנו". פתאום הוסיף, שלא לצורך : "יש להם חתיכות לא רעות, שם" ונעלם. מהפתח זעקה דמותו, נבלעת בצללים : "למה אתם מחכים ? תרדו כבר" וככה עפנו לו מהעיניים.

בצבא התאמנו רק בשני סוגי רובים וגם אלו היו אימונים מוגבלים מאוד. עכשיו כיתפתי רובה ארוך ממידותיי שהטלטל ונקש באבנים. ירדנו בשביל צר מאוד שהתפתל עד אל בתי האבן הקיצוניים. חצינו ערוגות של גידולים חקלאיים קשורים בחוטים אל סמוכות. לא אמרנו מילה, שי ואני. היינו שרויים בצלילות הדעת הבאה משכרון של עייפות. בחצר אחד הבתים, עמד תושב מקומי והביט בנו ברחמים. הוא סלסל קצה של שפם לחיים וחשבתי שאולי הוא מאותת למישהו ואחר כך חשבתי שאני בטח לא שפוי. כשעברנו ליד הגדר שלו, הוא בירך אותנו לשלום בקול גדול.

שי, שלמד ערבית , החזיר לו ברכה ובאותה הנשימה הורה לו להכנס הביתה. הערבי נד בראשו לשלילה והצביע השמיימה. שי פרץ בשטף של ערבית 6 יחידות נרגשת והערבי נתחב לתוך דבריו, סמוק ומתנשם. גם שי האדים. הוא לא היה אדם רגוע במיוחד, שי. היו לו טיקים בפנים והאצבעות שלו התפתלו כנחשים לבנים וזעירים כשהתרכז.

שי פנה מעם הערבי ואמר לי : "הוא מסרב להכנס הביתה ואני לא בטוח שזו הפרה של העוצר, אבל רק על החוצפה שלו, על זה שהוא מתווכח עם חייל ישראלי, מגיע לו שנשבור לו כמה חלונות". הנשימה של שי כבר היתה קצרה מאוד כי הוא סבל מאסתמה. פחדתי שיקרה לו משהו, אז הלכתי אחריו בשביל מאבני מרצפת שבורות, שהתגבה עד לבית. הערבי חסם בגופו את הדלת. שי ואני הקפנו את הבית וניפצנו באלות שלנו חלון. הזגוגית רק נסדקה וסירבה להתנפץ. שי תלש בזעם וילון מלמלה לבן שכיסה על החלון ושב והיכה בפראות בזגוגית. אז הבחנו שנינו בנערה ששכבה במיטה, עירומה והביטה בנו בעיניים קרועות. היה לה חזה לבן וכבד, מרושת ורידים ירוקים והפטמות שלה הזדקפו מפחד ומקור. היא היתה באמצע כתיבה של משהו והיד שלה היתה מונפת באוויר ואחזה בעט. שי הביט בה והיא השפילה מבט וכיסתה את עצמה בתנועה עוויתית ואז הוא הסתובב וירד בשביל ואני שוב השתרכתי אחריו.

שי אמר : "אני מצטער" ולא אליי דיבר. עברנו מאות מטרים ושי אמר : "אסור שזה יקרה לנו עוד פעם, צלם אנוש וכל זה".

הנהנתי, אבל לא אמרתי מילה ושי המשיך : "אני מציע שלא נספר על זה למפקד" ואני עניתי שזה לא אפשרי, אנחנו חייבים לדווח על כל תקרית, אבל נוכל לא לנפח את הענין. בשארית הדרך, שי שתק והוא התמיד בשתיקתו גם כשדיווחתי לסמל על מה שקרה. הסמל האזין לי בפנים הולכים ומתקדרים ובעיניים שפרצו בלבן ובאדום מארובותיהן. בסוף נבח : "תביאו את כולם לכאן, את כל המשפחה", הפנה אלינו עורף פרי ונעלם.

שי אמר בנביבות : "למה הוא התכוון" ואני לא עניתי. שי : "הולך להיות פה בלאגן. מוכרחים לתעד הכל".

הסכמנו שאסור לנו לכתוב בעברית. ידענו שאם נתפס ... זה היה מקום מבודד ואנחנו היינו מאוד שונים מהם.

סיפרתי לשי שלימדתי עולים מגרוזיה לקרוא ולכתוב בעברית. בתמורה לימדו אותי אותיות קיריליות. אלמד אותו לכתוב קירילית ובאותיות האלה נכתוב מילים עבריות. שי שלף יומן קטן בכריכה שחורה ואני כתבתי בו באותיות עכבישיות את התאריך ואת מה שאירע באותו הבוקר.

ברשמיות סגר שי את היומן, השחיל אותו בכריכת פלסטיק מחורצת וטמן אותו בכיס בחולצת מדים רפויה, גדולה עליו בכמה מידות. ככה, כשאני מתאפק שלא לצחוק ושי נפוח מתחושת שליחות, ירדנו בשביל, בין כבשים מדנדנות, אל שקיעה כתומה. הערבי עמד בפתח הבית והמתין, כאילו ציפה לנו ואולי, אכן, ציפה לנו. שי אמר לו כמה דברים, כמעט בחביבות והערבי עמס על גבו בנכונות תרמיל קטן. אז הוסיף שי משהו והערבי שמט את התרמיל מעל גבו. בהלה לבנה פשתה בפניו.

הוא ירה בשי צרור משפטים, שחלקם תחינה והפצרה וחלקם קשיחות של מי שמשוכנע בצדקתו. אבל שי משך בכתפיו ופשט ידיים גרומות לצדדים. הערבי נכנס לביתו וטרק אחריו דלת עץ ירוקה וחורקת. שי הביט בה כמהופנט.

כעבור מספר דקות נפתחה הדלת וממנה הגיח הערבי, שחוח, בגלבייה לבנה, פשוטה. אחריו הופיעו אשתו והבת, מושפלת מבט, נמנעת מעיניו של שי. שי פנה אל הערבי ושאל משהו וזה ענה בשלילה. בקול חמור הזהיר אותו שי והערבי התעקש. שי ויתר, סידר אותנו בשיירה קטנה, אני בסוף וטיפסנו אל המבנה בראש גבעה קטנה, בקצה השביל.

שם, בפתח המבנה, רגליו פשוקות, ידיו נתמכות במותניו ופרקיהן מלבינים בזעם - עמד הסמל ורשף בעיניו לעבר הערבי. כשהגענו עד אליו, התעלם מאיתנו, ניגש אל הערבי בשתי פסיעות ובקול שקט אמר לו : "כלב". דוקא השליטה המופגנת בעוצמת הקול היא שהחדירה איום בקללה השגרתית הזו. אפילו הערבי נרעד. בקולניות מודגשת אגר המפקד רוק סמיך בפיו, ערבל אותו והטיחו בפניו של הערבי בסילון מצהיב. הרוק ניגר ממצחו אל תוך עיניו והערבי הרים את ידו לקנח את המסה הצורבת. התנועה הזו הקטנה חוללה במפקד שינוי מופלג. הוא התנער וגבה וניפח את חזהו. מהנדן שלמותניו שלף אלת עץ ממורקת, הניף אותה באיטיות והנחית אותה, בעוצמה ממוקדת, על זרועו של הערבי.זו התנפצה בנקישה. הערבי ייבב וחדל באחת.

אשתו ובתו הביטו במחזה, קפואות. אנחנו היינו לניצבים ואפילו הבמאי, המפקד, נראה אבוד לרגע. שי העיף בי מבט גדוש משמעות ("אתה זוכר ? אתה מתעד ?").

המפקד אמר : "תכניסו אותם לחדר האוכל במבמנה ושאחד מכם יישאר לשמור עליהם עד שאני מגיע".

ידו של הערבי נתלתה מכתפו בזווית מוזרה ושי שאל את המפקד מה לעשות. זה נחר לעברו, אמר שישלח את החובש ונעלם.

לא נפרדתי משי. בחדר האוכל המתנו שעות, עומדים כולנו, עד שהגיע בחור דק גזרה, משופם וחובש כיפה לבחון את זרועו של הערבי. הוא צקצק בלשונו בהומור, משך בזרוע בחוזקה וקיבע אותה - והכל בתנועה אחת. הערבי צרח והזיע זיעה לבנונית, כמו חלב. הצרחה שלו הדהדה בכל המבנה ושבה אלינו מותשת ומעוותת. אשתו קרסה אל ספסל מאורך וטמנה את פניה בין שתי כפות ידיים ארוזות בעור קמוט. בתו פיסלה מתוך הכאב והאימה תנוחה של הקשבה למשהו שמעבר, עיניבה רחוקות.

החובש הלך וכולנו התיישבנו, כמו על פי אות. שי שלף מכיסו את היומן הקטן שלנו ואני רשמתי : "המפקד שבר יד באלה. טיפול רפואי רק לאחר שעות." בלי שהסכמנו מראש, חתמנו שנינו ליד הרישום ושי שב וטמן את הפנקס בכיסו. המפקד נכנס לחדר האוכל ושאג על כולנו לעמוד. כך עשינו. הוא התקרב אל הערבי ונעץ בחזהו אצבע בשרנית. אחר כך קירב את פניו אל פני הערבי, עין בעין, אישון באישון, עד שהערבי דמע ועפעף. למראה הזה סטר לו הסמל ופנה לשי : "תרגם לו כל מה שאני אומר". הפוגה. "כשאני פונה אליך, קוסי, תענה בכן, המפקד". "כן, המפקד" - הדהד שי.

"תגיד לו לעמוד על רגל אחת". שי אמר משהו שלא הבנו ובדרך קסם התרוממה רגלו של הערבי באוויר ונותרה שם, גרובת גרב בלויה ונתונה בנעל מחוררת ונוטפת צואת פרות. המפקד נתן בו מבט של בחילה וסטר לו שנית.

זו היתה סטירה אגבית, יותר סמל של סטירה מאשר הדבר האמיתי. באגביות הזו היתה טמונה השפלה גדולה. לרגע נראה הערבי כאילו הוא עומד להגיב ועיניו של המפקד ניצתו בציפייה תאוותנית, אבל הערבי דעך שוב והמפקד סטה ממנו בשאט נפש. לשי : "תגיד לו לצטט פסוקים מהקוראן, להתפלל".

"המפקד ..." - החל שי אבל זה נתן בו מבט מצמית, בוער באש שחורה ושי תרגם. סנטרו של העקרבי רטט ובתו בכתה באלם, בלי לקנח את הדמעות, חוטים שקופים-כסופים נמתחים מאפה.

בקול דק החל הערבי לצטט מן הקוראן בערבית נמלצת, מתנגנת. הוא עצם את עיניוו והבליט זיפי זקן בן יום בהטייה עיקשת של כל פניו אל מקור האור הקלוש שבתקרת החדר. הפסוקים נתמלטו מפיו תכופים, דחוסים, גרוניים. הוא לא סלסל בהם. הוא נשמע כאילו הוא טובע ונאבק לנשום. גם כשהמפקד צרח "מספיק" הוא לא חדל. להיפך, קולו הלך והתגבר, הדהד והשתבר בחדר האוכל המכוער, עד שהמפקד סב על עקביו בזעם ויצא.

דממה שבירה השתררה ושי התנודד מרגל אל רגל במבוכה. הערבי הגניב אליו מבט ושב והשפיל אל הרצפה. הבת ישבה ליד אימה, ידיה חובקות את כתפי האם, העטויות רדיד סרוג, עב לולאות. אל המתווה הזה של אור וצל פלש המפקד, מלווה בשני טוראים גסים. הדלת התנודדה על ציריה מעוצמת הדיפתה ושני החיילים אחזו בבתי שחיו של הערבי וגררו אותו, הולך ומחצה ונשרך למחצה, אל מחוץ לחדר.

נאקה פצועה נתמלטה מן האם וגופה נשבר על ציר והתקפל לשניים. הבת הרימה פנים שטופי דמע ונעצה במפקד מבט ממרה. בקרב המבטים הזה הפסיד המפקד ונסוג אחר טרפו אל החדר השני. "סלקו אותם מפה" - צרח בקול דקיק וצעדיו הכבדים נמוגו במסדרון.

שי ליווה את שתי הנשים עד לפתח הבנין והן ירדו בשביל, מביטות לאחור מדי פעם.

שי הושיט לי את הפנקס בלי אומר ואני כתבתי בו ואז שבנו אל המפקדה פנימה.

חייל צהוב עור ומחוטט פנים חסם בפנינו את הכניסה. הוא לא אמר דבר, רק הציב מולנו גוף שמן ושעיר ומיוזע.

"אסור להכנס" - אמר כשראה שאנחנו מתעקשים - "המפקד אמר".

"מה הוא אמר ?" - חיקה שי כעס - "לא להכניס חיילים ישראלים, שהביאו את הערבוש שבפנים ?"

החייל היסס והביט בנו בחשד, אך הצטודד למחצה והניח לנו לחלוף על פניו ולהכנס לחדר גדוש עשן.

המפקד ישב על אחד הספסלים בתנוחה של רכיבה, פשוק רגליים וגופו מוטה קדימה. מאחוריו ישבו כל שאר החיילים, מגחכים, שורקים וצועקים. על השולחן, רגליו משוכלות, ישב הערבי, עיניו דחוקות למעלה, חושפות את לובנן, גרונו משורג גידים דמויי כבלים ופיו גדוש מחית כתומה. מדי פעם גחן אליו אחד החיילים ודחס את המחית בכוח אל גרונו בכף גדולה. אחר דלה מנה נוספת מפחית ריבה כבירת ממדים ודחס גם אותה אל הקרע המדמם שהיה פי הערבי. זרזיפים שחורים ניקוו בקצות פיו ואפו של הערבי, מתערבים בריבה שהקשיחה באוויר החדר.

"אכול !" - צווח המפקד בפאלסטו - "אכול, או שאהרוג אותך". הערבי חיקה תנועה או שתיים של לעיסה וחדל. המפקד חבט בבטנו באלה והערבי קרס והקיא את בלעו בחיק המפקד.

שתיקה השתררה ואפילו החיילים נראו מפוחדים. המפקד הביט, לא מאמין, בריבה המעוכלת למחצה, המעורבת בדם ורוק, שניגרה על מדיו וניקוותה סביב למבושיו. בחילה עיוותה את פניו למסכה זועמת. לפתע זינק ממקומו והשכיב את הערבי על השולחן, דוחק בשתי כתפיו. אחר כך נטל מלוא החופניים ריבה בשתי ידיו ודחס אתה לנחיריו של הערבי ואל פיו ושוב ועוד מנה, בידיו ובכף, דוחק את אצבעותיו אל הנחיריים הקרועים, אל השפתיים המרוטשות.

הערבי נאבק לנשום פעמים מספר, חזהו התנפח והלך ולפתע חדל.

עכשיו קפאו הזמן והחלל. המפקד רכן מעל הערבי כאומר להנשימו. באצבעות גסות תלש פיסות ריבה קרושה מתוך גרונו של הערבי ומנחיריו וסטר לו, אבל הערבי כבר לא הגיב. המפקד אחז בכתפיו ובצווארו וטלטל אותו כטלטל בובת סמרטוטים. נדרשו שניים מהחסונים שבחיילים כדי לנתק אותו מעם גופת הערבי ולהושיב אותו בפינת החדר, צפוד ורוטט לחילופין. הוא נעץ מבט מת בנקודה רחוקה, גופו זקוף וידיו התוו תנועות מתוך מחזה פנימי.

שי ואני יצאנו מהחדר והחייל בפתח שאל אותנו, עיניו בורקות בסקרנות ערמומית, מה קורה בפנים. שי התעלם ממנו ואני מיהרתי אחריו. עמדנו על מרפסת התצפית, באוויר הקר מאוד. שי לא אמר מילה וגם אני שתקתי. לפתע כיוון שי את הרובה שלו אל הכפר המואר וסחט הדק מדומה. "ב-ב-בם" - תרע בקול מאנפף - "הרגתי את כולם, אני שונא אותם". לשמע החרוז הזה, פרץ בצחוק בלתי מרוסן ואני אחריו, אוחז בבטני ומתפלש באבק ובבוץ שעל רצפת התצפית.

באותו הלילה הגיעו מפקדים בכירים ופוליטיקאים אל המקום, קיבלו דיווחים ממושכים ומתפתלים והורו לכולנו להתעלם מכל מה שראינו ולהמשיך בעבודה. למחרת בבוקר, פורקה היחידה הקטנה שלנו וכל אחד מאיתנו סופח ליחידה אחרת. שי ואני הופרדנו זה מזה. לפני שעלה למשאית, שק שינה גדול על כתפו, נתן לי שי את היומן בכריכת העור.

"מה זה ?" - אחד המפקדים חטף את הספרון בחשדנות ועלעל בו.

"תרגילים במתמטיקה" - גיחכתי - "אנחנו חברים מבית הספר ומאז אנחנו מתחרים מי חכם יותר".

המפקד הביט בענין באותיות המוזרות והבעה של הכנעה התחלפה בנחרת בוז. הוא סגר את הפנקס בתנועה חדה והושיט לי אותו בחזרה : "אל תעשה שטויות" - איים, אבל בחוסר בטחון.

שי חייך אליי מעל דופן המשאית : "אל תעשה שטויות" - חזר - "עשה מה שנכון" ושאף מנה גדושה ממשאף הוונטולין שלו.

כך, מחייך, חתימת שפם, משאף נגד אסתמה בידו, קסדה מטלטלת על ראש, מדים רפויים על גוף לא חיילי, אני זוכר את שי. לא ראיתי אותו מאז. לימים, קראתי בעיתון, שהתמנה למשרה מבטיחה בפקולטה למתמטיקה בטכניון שבחיפה. אותי הציבו ביחידה של חיל האוויר. באחת מהחופשות, שלחתי מכתב מפורט לפרקליטות הצבאית : מקומות, שמות, תאריכים, שעות ודקות, מעשים, הרבה מעשים. האשמתי את כולם : מפקדים ישירים, פחות ישירים ומאוד לא ישירים, עד אלוף הפיקוד שהורה לנו לבצע את המעשים האולם באותו אולם בלילה הראשון.

בימים ובלילות שבאו לאחר מכן, כששכבתי ער מפחד נקמתם של אלה שאותם הסגרתי, הקרנתי, באולם שבדמיוני, סרטים תיעודיים קצרים ממהלכו העתידי של המשפט. כיכבתי בכולם, מעיד על הדוכן, במינונים הנכונים של רגש ושל שכל מנתח.

אחרי השיחה עם הפרקליט, ירדתי במדרגות המצופות לינוליאום מצולק בדלי סיגריות וליטפתי, מבלי משים, מעקה של עץ תלוש ממקומו. מבעד לשרעפים של תהילה ונקמה, חדר אליי קולו של הפרקליט הצעיר, מקצה גרם המדרגות :

"אתה יכול לחזור אליי, בבקשה ?"

כשנכנסתי לחדרו, הוא עמד, גבו אליי, מפריד בשתי אצבעות תריס מתכת דק ומביט ברחוב הריק המשתפל על הגבעה. הוא לא פנה אליי גם כשהתיישבתי ושאלתי אותו מה קרה.

"התקשרו אליי" - אמר - "הפרקליט הצבאי הראשי. המשפט יהיה בדלתיים סגורות. יש כאן חומר רגיש בגלל הסיפור עם הקוראן." - לא היתה שום התנצלות בקול שלו - "אנחנו לא רוצים מהומות בעולם הערבי" - הוא שחרר את התריס בצליל מתכתי - "צריך גם לחשוב על תהליך השלום".

הייתי מאוכזב אבל אמרתי : "העיקר שהאחראים ייענשו" - בקול שטוח וחשבתי שאני נשמע מצפוני וממלכתי כאחד.

הוא משך עכשיו בחבל וכל התריסים צנחו בשריקה זה על זה, מטילים חשיכה בחדר.

"לא כולם. רק הסמל ומי שהיה אתכם בעמדת התצפית".

זכרתי קטעים מהסרטים המתאימים ואמרתי שאלך לעיתונות עם הסיפור.

הוא גיחך בעייפות : "נכניס אותך לכלא. עכשיו לך, נתקשר אליך."

הדרך למטה בפעם השנייה. הבחנתי בציפוי הפלסטיק המתקלף מהקירות ובטינופת השחורה שהצטברה על המדרגות במעטה שמנוני וחלקלק. פתאום נשמתי אוויר מעופש.

מישהו ניסה לאחוז בידי ואני הרמתי את עיניי. לצידי עמד מפקד יחידת התצפית, הסמל. ידיו היו נתונות באזיקים והוא היה מגודל זקן. עיניו נפערו כלפיי מבעד לרשת דק'יקה של נימים אדומות. נחיריו רטטו וגידים מאיימים דחקו זה את זה בגרונו.

"למה ?" - בהתחלה לחש ואחר כך הלך קולו והדקק, הלך וגבר והתעצם, עד שהפך לצריחה נוקבת : "ל - מה ?"

אך שומריו דחקו בו במעלה המדרגות, כשהוא כושל למחצה ונגרר למחצה, עד שנעלם מן העין.