ביאה מעוכבת

ביאה מעוכבת

"אני לא אבוא, החלטתי" - הקול שלו נשמע מטושטש, כאילו מבעד לגשם. אולי באמת יורד גשם, אפילו שלג. בטלוויזיה יורד מעטה לבן, בשפה זרה. אני מתבונן בשלטים שהכנתי לקראת בואו : אותיות שמנות מקווקוות, כמו שלימדה אותי אמא. "הבריאות מזיקה לעישון", כתבתי באחד מהם ובאחר : "התגלחת הבוקר". הדבקתי אותם בסרט שקוף על דלת העץ הדקה. פעמיים בא אליי ופעמיים חזר והשלטים נותרו מודבקים.

"אז מה תעשה ?" - אני חושש שאולי ישמע כמה רווח לי.

"אני עובר לגור בתל-אביב, עם גיא, יש לו דירה שכורה. השותף השלישי שלהם עוזב והם הציעו לי להצטרף." - הוא מוסיף בבהילות : "זה 980 ש"ח בחודש".

הסכום תלוי בינינו, נובט בין רחשושים וצרצורים אלקטרוניים :

"פגשתי שם נכה צה"ל" - שרון נלהב - "מכיר את כל הטריקים. הוא אמר שבעבודה נכונה אני יכול להוציא מהם 3000 ש"ח בחודש".

"מהם" זה משרד הבטחון. אח שלי הצעיר נכה צה"ל. הוא השתחרר בתום שלושה חודשים. הוא לא סיפר לי בדיוק מה קרה שם חוץ מאיזו סטירה מקרית, או מפקד שמשך לו בזקן. הזקן של שרון חשוב לו מאוד, גם שיער הראש. כשהוא חוצה מפתן של דלת, הוא מתכופף במאמץ כדי לא לגעת במשקוף.

השתיקה כבדה עליו : "גיא הוא חבר טוב שלי, אל תדאג" - הוא אומר - "אני מתקשר אליך כדי לבקש שלא תכעס עליו. הוא לא מגיע לסקופיה בגללי. זה אני החלטתי שלא לבוא, לא הוא."

"אני לא כועס" - עניתי - "תמיד אמרתי לך שעדיף לך לעבור לת"א מאשר לבוא לכאן."

"החלטתי גם לקבל טיפול. הנכה מהדירה אמר לי שהצבא צריך לממן גם את זה. זה נקרא תט"ר, או משהו כזה."

"על זה ודאי שאני שמח" - אני נענה לו בהתלהבות לא מעושה.

"נהניתי להיות בסקופיה, אצלך" - הקול שלו נחלש מאוד, ייתכן שהשיחה תתנתק בקרוב.

"נהניתי לארח אותך" - אני עונה. מהחלון שלי אני רואה חתולה גדולה, שחורת בשר, מזנקת במעלה גזע עץ, נאחזת בו בטפריה בייאוש שקט. תמיד נפלה לארץ.

"נהניתי לארח אותך."

* * * * *

בשדה התעופה עמדנו, חבורה קטנה בשחור-לבן, באולם שהיה, בעת ובעונה אחת, לכל המטרות : טיסות יוצאות ונכנסות ובידוק וקפטריה ושירותים. התבוננתי בדוכן העיתונים סתום התריסים ובשעון הדיגיטאלי באדום ובדלת הזכוכית שממנה אמור היה להגיח אחי שרון.

"הטיסה קצת מתאחרת" - אמר טודה כדי לומר משהו (יש לו קול טובת מרגיע).

לידיה הציתה סיגריה בין שפתיים עצבניות וקיללה כשנכוותה בלהבת המצת.

אני העברתי משקל מרגל לרגל, מודע למבטיהם של אנשים.

כשראיתי אותו, לא הכרנו. ראש מגולח, זיפי, תווים ילדותיים שהתקשחו, גבוה, לבוש בחולצה ובמכנסיים שפעם היו שלי. לחצנו ידיים ברשמיות נרגשת ואני לקחתי את המזוודה שלו, כאילו אני מורגל בה. בדרך, במכונית הקטנה של טודה, דחוסים, התבדחנו בעברית בדיחות שחורות, ההומור שלנו, של המשפחה שלי. הצחוק שלו נשאר כשהיה : פרועת מדבק, כאילו הוא מאיים להתפרק.

ירדנו מהמכונית מעט במורד הדרך ואני הראיתי לו חורש טבעי וגשר ומים שזרמו בתעלות גדושות רקבובית. "תוכל לבוא לכאן לצייר" - הצעתי לו - "יש כאן מי מעיין שניתנים לשתייה וציפורים ובחורף שלג."

הוא חייך בחושך ושאל : "בא לך ללכת קצת ?" - אבל סירבתי.

בבית הראיתי לו חדר וספה (הנחתי שטיחונים וארונית קטנה). הוא גזר קטעי עיתונים שעסקו בספר סיפורים קצרים שפירסמתי, הוסיף "ביקורת" הומוריסטית משלו. שנינו היינו ענייניים, סקרנו מסמכים, שאלתי שאלות, קיבלתי תשובות, הכנו תוכניות לעתיד הקצר שלו כאן. הבטחתי לעבור על כתב יד שהושיט לי. איחלתי לו לילה טוב, איחל בחזרה.

* * * * *

שרון שרוע על ספה, ראשו כבוש בה, רגל אחת מדלדלת משפתה, גבו מופנה אלינו. הטלוויזיה ממלמלת ברקע.

"שב כמו בנ'אדם, זקוף" - אני מתרה בו. הוא מזדקף באריכות עוינת לכדי תנוחה מדולדלת לא פחות.

"לא נעים לסובבים לראות אותך ככה" - אני אומר לו. הקול שלי קרחי.

"איך ככה" - הוא מתגרה בי - "אני יושב איך שאני מרגיש. כולם חושבים שאני לא עושה כלום שעות, ימים ובעצם, אני כל הזמן חושב, חושב. אני עייף מזה."

"… כמו גווייה במעיל המצ'וקמק הזה"

"למה מעיל מצ'וקמק ?" - הוא מתקומם, עלבון לאה בקול שלו - "זה המעיל היחיד שיש לי. הוא מחמם. מה אני אעשה שאין לי מעיל אחר, מה ?"
אני מסב פנים במבוכה ומנסה להרגיע אותו : "זה מעיל יפה מאוד, שרון, באמת יפה."

* * * * *

שרון מקרב פנים חתומות שפם אל המשקה השרוי בלהבות. האש מרצדת בין הזיפים שלו והוא נרתע בצחוק גדול. אחר כך, בתנועה החלטית, הוא צולל אל תוכה וגומע את המשקה בלגימה גדולה רעשנית.

לידיה מנציחה את המראה במצלמה שלה ואני מוחא כפיים.

"טוב לי פה" - אומר שרון - "יהיה קשה לי לעזוב. זה כמו פעם, אנשים שמרניים, לבושים יפה, יש מוסר." - הוא מקנח את שפתיו במפית נייר אדומה ורכה.

"לא כמו תל-אביב, הכל רקוב שם."

* * * * *

"אל תשאל, כולם פה בהיסטריה" - הוא מדווח לי בטלפון - "פוחדים מסדאם ומטילי האנתרקס שלו. מחלקים מסיכות, חיסונים."

"לא יהיה כלום" - אני מנסה להרגיע אותו - "זה תרגיל של הממשלה בהסחת הדעת."

שרון פוחד מפיגועי טרור. נדמה לו שכולם רואים בו מחבל. טוען שכוחות הבטחון מרבים לעצור אותו. פעם גר אצלי ברמת-גן וחזר לקרית ים מפני שאוטובוס התפוצץ לא הרחק מביתנו.

* * * * *

"אני לא יכול יותר, זה קשה ויש לי פחד גבהים" - אומר שרון. הוא מתנשם בכבדות, עומד לצד סלע ופוכר ידיים במאמץ.

"גם אני לא יכול יותר" - אני אומר - "גם לי יש פחד גבהים. אולי תמשיכו אתם ואנחנו נמתין לכם פה עד שתחזרו."

"לאט, לאט" - אומר טיחומיר, המבוגר מאינו בהרבה - "אין סיבה לרוץ. לא ממהרים לשום מקום. אנחנו נלך לפניכם ואחריכם, ככה נגן עליכם מנפילה."

שרון מביט בי ואני מביט בו.

"מה, גם לך יש פחד גבהים ?" - הוא שואל.

* * * * *

שרון, עטוף במעיל חום דהה, חיקוי פרווה, רושם בכתב יד עכבישי על הלוח : "בנימין נתניהו".

עיניים בוהות בלוח ולשונות משתלחות אל זוויות פה במאמץ. כולם מעתיקים את האותיות המרובעות, את האותיות העגולות, את הזנבות המתנוססים פרא מעליהן. בנימין נתניהו. שרון נע בגמישות מפתיעה בין הלוח לתלמידים החדשים שלו. הוא נראה מאושר בדרך ההססנית השמורה למשהו שעתיד להסתיים, שודאי ייגמר ברע. אני יושב בצד השולחן המוארך, מכורבל בחליפה, כפול סנטרים, מכובדות עסקית. כולם מגניבים אליי מבטיםת הופעתי בטלוויזיה לא מזמן. שרון נאבק בגיר, במעיל המציק, בלוח.

פתאום הוא פונה אלי : שמואל, עוד משהו, ללמד אותם עוד משהו ?"

"לא" – אני עונה – "עד כאן זה מעניין מאוד."

הוא מחייך, הפנים שלו מתקמטים. הוא מניח מידו את הגיר בשלווה, במקום במדוייק בשולי המשטח השחור.

"השיעור הסתיים" – הוא אומר ומקשיב בארשת חלומה לרשרוש המתגבר של הניירות ולהמולה הרגילה של כסאות מוסטים ושיחות של הרגע האחרון.