באוטובוס העירה

אני באוטובוס שנוסע העירה. בתחנה המרכזית ארד ממנו, אחליף אוטובוס ואסע מרחק קצר, כמה דקות, לכלא. חומות הכלא יישקפו לשמאל האוטובוס, צהוב חימרי, גדרות תיל, מגדלי שמירה ריקים. הגשם ודאי כבר יצר ביצה ובה קולאז' של נעליים גבריות. אני חושש לחצות את הביצה הזו. היא מטעה, יש בה שטחים שנראים מוצקים והם שלוליות עמוקות. אחרי זה אני צריך לנקות את נעלי ההתעמלות שלי שעות באבנים ובענפים שאני מחלץ מהאדמה הרטובה ליד הביתן שלנו. אבל זה עוד רחוק. כרגע אני עולה ומתיישב ליד גבר לא מגולח, לבוש ברישול, משקפי קרן שחוקים מודבקים על גשר אפו במין אגד חום. הוא מדיף ריח זיעה קרושה ומתבונן ללא הרף בשעון מעורפל זגוגית ובטבעת זהב מרובעת וחרוטה על הזרת שלו. האוטובוס מהביל, כמו יער טרופי על גלגלים. אנשים נדחקים זה אל זה במעברים, דוחקים לפניהם סלים ארוזים בכבלי ניילון, ילדים מצווחים ואת גופם המיוזע. לכולם מתפשטים כתמים כהים על הבגדים, בעיקר מסביב לבתי השחי.

הספסלים כבר מלאים. אנשים מוחים אדים מהחלונות בתנועות מעוגלות ומצמידים אליהם אפים אדומים וקפואים. הם מתעלמים בהפגנתיות מהדוחק ומהזקנים שנועצים בהם מבטים מלאי כעס וציפייה. הדרך ארוכה והנוסעים מתאימים את גופם למושב בתנועות קטנות של חוסר מנוחה.

בפיתולי האבן של התחנה המרכזית, בין בתים אפופי כביסה מאובקת, לכביש המהיר. הנהג מגביר את הרדיו ומוסיקה מזרחית ניתכת מהרמקולים. אנחנו נרתעים ממנה, אבל לא מבקשים מהנהג להנמיך, בקרוב יש חדשות. בינתיים המחשבות יכולות לנדוד, העיניים לבהות פנימה, הצוואר להמתח בנסיון לראות ולו חלק מהנוף.

עד שהשידורים נקטעים בבהילות מוכרת. ברקע, זעקות חלושות, צופרי אמבולנסים, כנפי מסוק מכים באוויר במקצב משטרתי. קולות שבדרך כלל הם סמכותיים ועכשיו מוכי פאניקה והלם, ניחרים. מדי פעם עוצר אלמוני ומתאר מה שהוא רואה, בוכה, מלעלע. לכתבי השטח כבר אין מילים והם משדרים נהמות ונאקות, אורגיה של בשר מעושן.

כולנו קפואים בתנוחה של לפני המבזק, פסלים של בעתה. אחד עם יד מחטטת בנחיר, אשה שמנה מחזיקה סל כבד, השכן שלי מסובב בבלי דעת את הטבעת על הזרת שלו.

ברדיו אומרים שיש סכנה לפיגועים נוספים באוטובוסים, שאנחנו צריכים להיות זהירים ולבחון בשבע עיניים כל אחד שעולה לנסיעה. לא לבטוח – כך רשויות הבטחון – להפגין עירנות, לבדוק חפצים חשודים, להזעיק את הנהג אם רואים מישהו חשוד, או שהתנהגותו חשודה. האוטובוס כמעט עוצר מנסוע, כל כך הוא לכוד בשיירה צופרת של מכוניות, שמש קופחת עכשיו, האספלט מתחיל להבריק ברתיחה.

אני חושב בבהלה שאני אאחר לשוב לכלא. הסוהרים אמרו לנו שהם לא יקבלו שום הסבר ("אפילו אם אלוהים יורד עליכם"). עליי להיות בכלא בשעה היעודה ולא – יישללו ממני כל ההטבות ואני אשלח למתקן כליאה קשה יותר, אולי בבאר שבע. אני שואל את עצמי אם פיגוע המוני זה הסבר או כוח עליון. אחר כך אני חושב שאין כוח יותר עליון מהסוהרים בבית הסוהר. זה מעורר בי חיוך והמתח שלי פג במקצת. לפחות הם לאומנים, ימניים, יבינו שאסור לתת לטרור לשבש את השגרה. אסור לשלוח אסיר יהודי לכלא גדוש ערבים בגלל מחבלים ערביים שרצחו עכשיו יהודים, ככה אני אציג את זה, ככה אני אתחנן. היה משהו מרגיע במחשבה הזו.

חשבתי כמשפטן : אני חייב להוכיח שבשעת הפיגוע הייתי באוטובוס. בנסיבות אחרות, זה נקרא אליבי. בכלא מרבים להתעסק בהוכחות. האסיר מוכיח שהוא בסדר, הסוהר מניח שהאסיר מרמה אותו, אבל גם הוא חייב להוכיח את זה. משחק של צייד וניצוד, רק שהתפקידים מתחלפים כל הזמן.

קמתי מהמקום. השכן שלי התנער מההזיות שלו ונתן בי מבט רע. העברתי רגל בנעל בוצית מעליו והצבתי אותה בזהירות בין שני סלים גדושים. נשים משופמות מחו אגלי זיעה משפתיהן במטפחות סינתטיות ופנו אליי בשפה זרה. הן דחפו את הסלים ברגליהן, יותר מחווה של רצון טוב מאשר פינוי מקום של ממש. עכשיו עמדתי ואחוריי תחובים בפניו של הנוסע שלידי, יכולתי להרגיש את הנשימה שלו, חמה ולחה, בבד המכנסיים. עוד רגל ואני על רצפת האוטובוס, שוקיי עמודי הרקולס וביניהם זורם ים של מצרכי מכולת ארוזים ומחווטים. צעד אחר צעד אני מתקרב אל הנהג, אנשים מצטודדים לפנות לי דרך, אני יוצר אדווה אנושית בעקביי.

אני אומר לעורף הפרי שלו : "אני אסיר".

השרירים שלו מתקשחים אבל הוא לא מפנה אליי את הפנים וגם אינו עונה לי.

"אני אסיר" – אני חוזר – "תוכל לכתוב לי בפנקס הזה (אני מושיט לו פנקס אפור כריכה של בנק הפועלים, אין לי עט) שהייתי באוטובוס שלך בשעה הזאת ?"
הוא מצדד אליי את ראשו, פוזל מזווית העין אל הדרך (ממילא אי אפשר להתקדם בה) : "(מודגש) אתה אסיר ? מה כבר עשית ?"

(אינטלקטואל לבנוני וחובש משקפיים עגולים שכמוך)

בסביבתו המיידית מאזינה לו אשה לא צעירה אבל מצובעת פנים וזקורת שדיים. הוא שם לב לשדיים שלה. היא שמה לב לשרירים המתקשחים שלו. שניהם שמים לב לתשובה שלי שהיא : "בנקים".

"בנקים" – חוזר הנהג וצוחק וגם האשה שלו צוחקת, חושפת שיניים מוכתמות בוורוד – "תביא, אני אחתום לך".

הוא מסיר יד מעל ההגה, נוטל ממני את הפנקס ופותח אותו בעמוד האחרון והכל בתנועה אחת. מסיר יד שנייה וכותב במאמץ ובלקיקת שפתיים כמה מילים. הוא מסיים בשרבוט הינף של חתימה.

מאחוריי מתלחשים אנשים. מהתשובה שלי אפשר להבין הכל, מתרמית ועד לשוד בנקים. אולי אני אלים ? דווקא אלה שנראים הכי תמימים … אני יכול להיות גם ערבי, בימינו כבר אי אפשר להבחין.

בתוך קורי הלחישות האלה, מאוזן שעירה לאוזן חלקה, מפה מרוח באדום לפה יבש משורטט בשרידים של אוכל – אני חוזר למושבי. שוב רגל ועוד רגל, הפעם קדמת הגוף שלי אל פניו של השכן. הפנקס בכיס. אני רגוע יותר, עכשיו מה שיהיה – יהיה.

בקצה המודעות אני שומע אשה אחת, קול צדקני, שורק : "תרדי עכשיו או שאני קוראת למשטרה". אני פוקח עיניים ומנסה לאתר את המהומה. זה מעט מאחוריי, אבל הקולות מתקרבים והאשה דוחפת לצדדים נוסעים שנתלים בידיהם מלולאות מהתקרה. לפניה נמלטת, בהבעה רדופה, אשה צעירה בהרבה. יש לה מבט מיוסר על פנים גסי מתווה, השפתיים המלאות שלה פסוקות מעט כשהיא נושמת במהירות, ביד אחת היא תומכת בחזה שלה ובשנייה היא אוחזת צרור ניירות כתובים בערבית צפופה.

"נהג" – כמה קולות – "יש פה ערבייה".

"תתן לה לרדת מייד, אני לא נוסעת באותו אוטובוס עם מחבלת" – צווחת מישהי ואחרת : "אולי היא מסוכנת, בדקת אותה כשהיא עלתה ?"

הנהג מרוכז בנסיעה צפופה, מתמרן בין מכוניות קטנות שהוא מתקשה לראות. מפריע לו הרעש והוא פונה אחורה, בלי לבלום ושואל : "מה יש, מה קרה".

"יש פה ערבייה" – מתנדבת מישהי להסביר לו – "היא עלתה לאוטובוס ואולי יש לה מטען נפץ בבגדים". "תוריד אותה מפה, היא מסוכנת" – משלים מישהו אחר.

"אני לא מוריד אף אחד ששילם את הכרטיס" – פוסק הנהג ונפנה חזרה אל הכביש.

שתיקה נדהמת. הוא לא נראה כזה, הנהג. מישהו מנסה להסביר לו את חוסר ההגיון בהחלטה שלו : "אתה לא יכול לדעת, היום גם הנשים שלהן, ראיתי בלבנון, זה משהו, מתפוצצות כמו כלום, אין להן בעיה …"

האשה שזיהתה את המחבלת מאיימת עליו : "תן לי את הפרטים שלך, אני אפנה לממונים עליך, אתה יכול לשכוח מהעבודה שלך".

הערבייה עומדת דמומה ומאזינה. רק כשנוסעת מסננת לעברה, בלחש : "רוצחת ילדים" – היא מתעוררת, כמו מסיוט.

"אני אחות" – היא צועקת, שכל האוטובוס ישמע – "כל היום אני מטפלת בחולים, שלנו ושלכם, כל היו בפצועים, שלנו ושלכם, למה אתם מתנהגים ככה ?"

העברית שלה אינה טובה במיוחד, אבל באוטובוס הזה די בה כדי לעורר ויכוח. יש לה תומכים. "מה יש לכם ממנה, סתם נוסעת, זה לא יפה איך שאתם מתנהגים".

יש מי שמפחדים באמת. אני יכול לראות את זה על הפנים שלהם, בדרך שבה הם אוחזים את המעקה המתכתי שלפני המושב שלהם בפרקים מלבינים, במבטים מתחמקים, כתפיים שמוטות ופנים כבושים ברצפה המטונפת. בהחלט ייתכן שהיא מחבלת.

בשלב הזה כבר מאוחר מכדי לעצור את המהומה. השכן שלי מחליף מהלומות מילוליות במבטא כבד עם מישהו. נשים מאשימות זו את זו בצביעות ובפרימיטיביות. הנהג מתעלם לכאורה, מקשיב בהטייה קלה של הראש, פוזל מדי פעם אל המצובעת, שמשתתפת בעירנות, לכבודו, בויכוח הזה. יש מי שדוחפים את הערבייה בתנועות סמליות, בגב היד, בלי רוע. כולם משתדלים להמנע מלהתבונן בה. היא אוזרת אומץ, מתקיפה בחזרה : "איזה אנשים אתם, אני אחות רחמנייה, אז מה אם אני ערבייה, זה אומר שאני מחבלת ?"

השכן שלי פונה אליי : "מה אתה אומר" ואני אומר שאני חושב שאם היא היתה מחבלת היא כבר מזמן היתה מפוצצת את האוטובוס על נוסעיו.

"הנהג אינו עוצר כבר בכמה תחנות מרוב שאין מקום" – אני מזכיר להם – "והיא עומדת באמצע ואין לה שום בעיה להתפוצץ ואין לה סלים, או משהו"

השכן שלי נהנה וטופח על צידי גופו בידיים שעירות, אני בצד שלו. כמה קולות מעודדים אותי : "תמשיך, תמשיך, תנו לו להמשיך". אין לי מה עוד לומר ואני משתתק. הערבייה מתבוננת בי במבט תוהה. היא לא בטוחה אם הבינה נכון: אני חושב שהיא מחבלת או לא ?

"ומי אתה שתגיד לנו, אם מותר לי לשאול" – זו האשה שדרשה מהערבייה לרדת. הקול שלה צרוד מהצריחות והפנים שלה משולהבים. פסי איפור ואודם מרוח מנמרים את הפנים שלה והיא מלווה את השאלה שלה בקשקוש צמידי זהב על פרק ידה.

"הוא אסיר" – מנדבת לה האשה של הנהג. היא מתבוננת בי במבע של נצחון ואחר כך בנהג. הוא מגביה מבטו אל המראה והעיניים שלו רדופות, הוא מפחד שהוא מאבד שליטה.

"אסיר" – צורחת המשולהבת, כך שכל האוטובוס ישמע – "מצא מין את מינו והעורב את הזרזיר : אסיר וערבייה ! אולי בכלל גם אתה ערבי, אדוני ?"

"אני לא ערבי" – אני משיב בנחת – "אני מחונך".

היא מאבדת את השליטה בעצמה : "בן זונה, מניאק, תראו מי שמדבר" – וכאן היא גוחנת לעברי ושורטת את פניי בציפורניים שבורות ועליהן טלאי לכה – "אסיר חרא וערבייה זונה מסריחה, מסריחים לנו את האוטובוס" – השכן שלי אוחז ביד שלה המושטת וקם למחצה ממקומו, מסובב את היד בחצי עיגול אלים. היא פונה אל הקהל שלה וזועקת : "הם ביחד, כל החבורה הזו, הם מסוכנים, תעצור, נהג, תקראו למשטרה".

אני לא מגיב. גם ככה השתטיתי, אסור היה לי להשתתף בויכוח הזה. אסיר שמעורב בקטטה מוצא את עצמו בבית המעצר וחולפים כמה ימים עד שהוא חוזר אל המקלט הבטוח, יחסית, של בית הסוהר שלו. הכל יכול לקרות בבית המעצר, בתופת של גופות מיוזעים, מכורים לסמים שצורחים ומטלטלים סורגים, מזרקים מדממים ווילונות עשן. הייתי שם שבוע ועכשיו עמדתי לחזור לשם, הייתי משוכנע.

הנהג בלם בצד הדרך, קם ממקומו והביט בחוסר ישע בערבייה שנדחקה בין הנוסעים להמלט החוצה. כמה נשים רישתו את ידיהן והערבייה נלכדה, מפרפרת, מכה לכל עבר, יובלים שקופים ניגרים על לחייה. היא השמיעה קולות קטנים של אימה והתנשמה בכבדות, אבל הנשים לא הרפו ממנה ורק אחזו בצעיף שלה ובשולי המעיל וליפפו אותם סביב ידיהן, עד שהערבייה התקשתה אפילו לנשום.

הנהג פתח את דלת האוטובוס בשריקת אוויר דחוס וירד למטה, אל שולי העפר של הכביש. מהחלון שלי ראיתי אותו מאותת בנפנופי ידיים נואשים למכוניות חולפות. מישהו עצר ושוחח איתו דרך חלון המכונית ואז המשיך בנסיעה. הנהג שלנו הביט אחריו, הביט באוטובוס בחוסר אונים ולבסוף החליט לטפס אליו בחזרה. התיישב במקומו בכבדות, חצי מסב לעברנו והמתין.

כעבור דקות ספורות הגיע מכונית משטרה וממנה ירדו שני שוטרים. אחד היה מבוגר, כבד גוף ודל תנועה. עווית חלפה בפנים הוורידניים שלו כל כמה דקות והוא הרבה לנגוע בעצבנות בקת אקדח השירות השחוקה. אבל מי שדיבר היה השוטר השני, נער מחופש, חתימת שפם, גוף צנום ולולבי, ידיים אנורקטיות ועיני תכלת דלוחה. הוא ניפח את חזהו ומשך את כתפיו לאחור, כדרך שעושים מי שמבקשים לכפר על נכסים גופניים דלים.

"מה קורה פה ?" – הקול שלו היה עבה במפתיע ודי היה בניגוד הזה כדי להדמים את כל הנוסעים.

נדחקה אליו המשולהבת ותוך תחיבת אצבע מיוזעת ומעוקלת בחולצת המדים הרפויה שלו, הסבירה : "היא מחבלת והוא אסיר ושניהם התכוננו לפוצץ את האוטובוס הזה".

"בלבול ביצים" – רעם השכן שלי – "זאתי אשה היסטרית, בפאניקה, פסיכית על כל הראש, תראה מה שהיא עשתה לו בפנים וזאתי, ההיא" – הוא מצביע בזרת מגודלת ציפורן לעבר הערבייה – "בסך הכל ערבייה, אחות, או משהו, נוסעת, כמו כולנו, שילמה כרטיס" – השוטר פונה אל הנהג וזה מהנהן.

"אני אומרת לך …" – מתחילה ההיא לצווח אבל השוטר קוטע אותה :

"אם תמשיכי ככה, גברת, אני אעצור אותך על הפרת הסדר …"

"גם כן שוטר …" – היא מאנפפת אבל הקול שלה שקט בהרבה ומהסס

"… ואולי גם על העלבת שוטר במילוי תפקידו ?" – מציע השוטר והיא נאלמת כליל, משפילה מבט ונסוגה בהליכה סרטנית אל הסלים שלה.

"מי האסיר ?" – שואל השוטר הותיק יותר והיד שלו מלטפת את האקדח בלי הפסקה. אני מזדהה.

"אתה בא איתנו" – הוא פוסק – "היתר ממשיכים בנסיעה, גם את גברת" – הוא פונה באדיבות מוגזמת עד כדי עלבון אל הערבייה – "רק אל תעשו בעיות" – הוא מזהיר את כל הנותרים – "שישי היום, עוד מעט שבת, סעו הביתה בשלום, יש למשטרה דברים יותר חשובים לעשות מאשר להפריד בין נוסעים!"

הם מושכים אותי מהמושב, בלי להעיף בי ולו מבט ואני, חצי נגרר על ברכיו של השכן שלי, מחלץ בקושי את שקית הניילון שבה אני שומר את העיתונים ואת הארנק שלי. האצבעות שלהם תחובות מתחת לבתי השחי שלי כמו צבתות וזה כואב.

אנחנו יורדים למטה, השוטר טופח על האוטובוס וזה משתלב בפקק. אנחנו עומדים על אם הדרך ומתבוננים בו מתרחק. השוטרים מלבישים אזיקים מבריקים על שני פרקי הידיים ועל שני פרקי הרגליים שלי ואני נע בכבדות אל עבר הניידת. הם פותחים את הדלת האחורית ומסמנים לי לעלות, אחר כך הם דוחפים אותי פנימה וסוגרים את הדלת בחבטה. חשוך בפנים ורק אור לבנוני בוקע מן החוץ בקרניים מסודרות.

אני רואה את הגבות והצווארים של השוטרים כשהם מתיישבים במושבים הקדמיים. אחד מהם פונה בחצי סיבוב ואומר אל האפלה : "זה אוהב אתכם, זה אוהב ערבים", כמעט אפשר לשמוע יריקה בקול שלו.

רק אז אני מבחין בדמויות הרבות שגודשות את התא המחניק הזה. כולם מחייכים אליי בשיניים זאביות ומביטים בי בעיניים שרק הלובן שלהן נראה ומשקשקים באזיקים שלהם.

"מאיפה אתה, ילד יפה ?" – אומר אחד מהם ומתקרב ומתיישב לצידי. היד שלו מונחת על הברך שלי, ללא תנועה.

המבטא שלו ערבי.