לזכור את אבימלך

לזכור את אבימלך

כשהשקיפה שרה מחלון החדר באותו הבוקר, ידעה שהדבר עשוי. אברהם עמד למטה וחבש את החמור המועדף עליו : לבן, טלפיים שחרחרים, נחיריים רוטטות. היא הביטה בחובש ובנחבש. ידו של אברהם, מאוכלת משנים, החליקה בעדנה על צדדיו המצולעים של החמור. הוא לחש לו משהו באוזנו והחמור נער. כך, חשבה, לוחשים לאשה.

אברהם היה נמוך, שחום וחזותו קודרת. אפו המעוקל פגש את שפתו התחתונה בקשיות. בכל תויו ניכרה אכזריות של מי שצודק תמיד. עכשיו חבש את החמור בתנועות מדויקות, אם כי לא גמישות כמו פעם. בסדרת הברות גרוניות הזעיק אליו שני נערים, תפוחי עיניים ומקורי שינה. הוא זעם על משהו, זה היה ברור. הנערים השפילו מבטם וקומתם, כמעט השתחוו. מה היה בו, בגיבן הזה - חשבה שרה - איזו יכולת לכוף את קומתם של אחרים. גם היא מצאה את עצמה כמעט על ארבעותיה בגין עוול לא ברור, או סתם טעות של משק בית. אברהם לא ידע לסלוח. רק על העולם ביקש ללמד זכות ורק אל אורחים האיר פנים. בתוך הבית פנימה היה אימה וחשיכה ונרגנות וזעף.

הנערים נעלמו משדה הראייה שלה.

שרה המשיכה להביט : אולי, ברגע האחרון ?

אבל הנערים שבו, שחים תחת משא של זרדים יבשים. אברהם גער בהם שוב, גופו מרתית, קצף לבן, נקווה בחיבורים המאיימים של שתי שפתיו הדקיקות. לבסוף הלך איתם. החמור נותר בדמדומי הבוקר, בוטש בעדינות באדמה הצהובה.

כה הרבתה להתבונן עד שהופתעה מקולו הרך של אברהם מאחוריה.

"שרה ?" - אמר-שאל - "שלום לך ?"

הסתובבה בבהלה, שיערה מתווה עיגול שלם שחור בתוך החדר.

"שלום לך" - ענתה, עיניה מושפלות.

"אני יוצא" - אמר - "וגם יצחק"

"אני יודעת" - אמרה בקול קלוש, כמעט בלתי נשמע - "איך תחזרו ?"

"מרחק שלושה ימים" - חישב אברהם על אצבעות מעוקלות - "עוד יום-יומיים שם. ייצא שבוע ונשוב."

"אתה וגם יצחק ?"

"אני" - אמר אברהם - "אלוהים יראה לו השה לעולה"

"רק לא יצחק" - התחננה. אבל היה בזה משום מעשה של מכונה. הם כבר דיברו על זה הרבה. היא כבר בכתה והתייפחה, כרעה כבר לרגליו, נשקה אותן, נשקה כל חלק בגופו.

אברם נותר בקשיותו.

פעם אמר לה : "גם אני אוהב את יצחק" - ולא יסף.

עכשיו שעמד מולה בפעם האחרונה, חשבה דווקא על אבימלך. היא לא ידעה מדוע.

אבימלך : תמיר, צהוב שיער, שרירי, כפות רגליים סלעיות אסורות בסנדלים. אבימלך שבא בה בלילות והותיר בה את יצחק. זכרה מחלפות עבות על כתפיה המגולות ואת שיער חזהו מתחכך בפטמותיה. תשעים שנה שכבה עם אברהם ולא ידעה את העונג שחולל בה אבימלך בלילה אחד. אבימלך שכב איתה כדרך אנשים וכדרך החיות, עם אחרים ולבדו ועם נשיו והם כולם היו כמו שירה גדולה של הבשר. עוד באותו הלילה ידעה שנתעברה. לא נזקקה לאות. בשרה כמה לאבימלך כשידע אותה אברהם בלילות אחרים, קרים , מעשה מלומד וחקרני, כמעט שמעה אותו חושב. האלוהים איתו תמיד, גם כשהוא איתה.

אברהם רצה לשמוע עוד כשפדה אותה מעם המלך הפלישתי. מה מעשים עשו בה ? מלפנים או מאחור ? וכמה - רק המלך או גם עבדיו ? ועם אשה היתה ? אחת ? יותר ?

היא נהנתה וגם אמרה לו כך. באמצע המדבר, בדרך, הוריד אותה ושם שכב איתה. ושוב ביקש לשמוע ובכל פעם שענתה, חדר, היכה בה באברו. דרך אבימלך ידע אותה שהיתה שלו ולא שלו. רכוש, פות פעורה, ערווה לחה. שדה עיקש, מסרב לתת יבול, סוגר תלמים, פולט את זרעו צמיג ולבן ומת.

כשהתעצב, היה מוסר אותה תמורת מקנה וכסף וזהב אל מלך מקומי או אל שליט. ימים ספורים - והוא היה פודה אותה מהם. היה ניצב בפתח אוהלם, ממתין לה שתצא. כשיצאה, היה מביט בה בערגה, נושק לה במצחה, מתחת לנחשול כהה של שערות. אחר כך היה מפנה גבו והולך והיא אחריו, מבט מושפל, רגליה יחפות, הצמידים בקרסוליה מקשקשים בעליזות.

גם מאבימלך בא, לקח אותה. בא אברהם ולקח אותה וילד בבטנה. עוד באותו הלילה בא אליה אברהם. היא הרבתה בסיפוריה: ריחו של אבימלך, תחושת אברו באבריה, טעם זרעו. כשסיים אברהם לעשות בה מעשה, נשמה לרווחה. המתינה חודש ובישרה שהוא אב.

אברהם צחק : אלוהיו אמר לו שמזרעו הילד ויהיה לגוי גדול. בלילות היה הולך אל השדות וזועק כמו חיה פצועה. בבוקר שב, כולו אבק ורגליו זבות דם אל סנדליו. היא סכה אותן במים ובשמן ועטפה אותן בחותלות. אבל כשהלילה בא, שוב היה יוצא אל המדבר. בסוף ישב באוהל והביט בה ובבטן התופחת. מבט אפל היה לו כאשר הביט בה כך והיא פחדה מאוד. לפעמים צחק ואז אהבה אותו כמו פעם. אבל זה לא קרה הרבה והיא חששה רק לשלום הילד שהתהווה בה. היא הרבתה לאכול בשר ולשתות חלב ונמנעה מיין והמתינה. גם אברהם המתין. שניהם, כמו מחנות הערוכים לקרב. הביטו זה בזה, אכלו ביחד ושתו ביחד וישנו יחדיו. כך עד שילדה. כשילדה, קרא את בנה יצחק ולא ראה אותו שמונה ימים. בתום שמונה ימים חזר לחדר היילוד. סכין של צור, חדה ושקערורית היתה לו בידו. היא התחננה בעיניה, אבל הוא מל את התינוק המצווח ונתן את עורלתו המדממת בפיו. יצחק היה שלו. היא ידעה שאברהם יודע והעורלה בפיו היתה גם הבטחה, גם מחילה, גם אזהרה.

"לך בלי יצחק” - אמרה לו - “ הוא בן יחיד לי ולך. לך בלעדיו. קח שה. האלוהים שלך ירצה גם שה לעולה. למה יצחק ?" - צרחה לפתע ופסקה, נפחדת מקולה שלה.

"יצחק יבוא אתי" - ענה לה אברהם. כל כך עייף היה קולו וכל כך כמוש היה בעיניה עד שנתאוותה לאחוז אותו בזרועותיה ולערסל אותו, זקן עקשן.

"אותך אהבתי, אברהם" - ניסתה. היו דמעות בעיניה אבל הוא לא הבחין בהן כי מבטו היה כבוש בעפר שלרגליה. הוא עמד שם עמידה צפודה, ממתין לגזר הדין. אלוה או אשה. בן או שה. אברהם או אבימלך. לא הוא בחר. הוא חש כמו גדם עץ במים אדירים, כמו עופרת בקרביו, מותכת.

"הביאי את המאכלת" - אמר - "ואת האש ואת יצחק"

*******

"וישב אברהם אל נעריו ויקומו ויילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע"

"ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה".