אסיר של נייר

"מה אתה רוצה, שמואל, לא, באמת, מה אתה רוצה ממני ?"

עמדתי ועלבון הסיפור החדש שלי בידי. מאחורי מחיצות גבס, כבשו עובדות את עיניהן בדפים גזורים ומסומנים. פניו של יובל האדימו וזקן התיש שלו רטט. ידו הגדולה, פשוטת אצבעות שואלות באוויר. עיניו נלטשו בי, גדושות נימים במבט דגי.

"סתם" – אמרתי לו – "אני אוהב להתבונן בחלונות של אחרים וכתבתי על זה סיפור."

הוא הטיח בי תנועה של ביטול והפנה אליי גב בטקסיות מופגנת. נזוף, חזרתי אל מקומי, כיסא מזכירה מסתובב, לא נוח, אל מול מסך מחשב בשחור-לבן. בהעדר, תקתקתי באצבעות קשויות על לוח המקשים, תרגמתי משהו מאנגלית לשעברית.

יובל אמר לי : "שמואל, הכנס אליי בבקשה".

חציתי את המסדרון העמוס בכורסאות קבלה מרופטות ובדלפק רעוע ודפקתי על הדלת הסגורה תמיד.

"כן" – בחוסר סבלנות.

כשהתיישבתי על כורסת העור בחדר המרווח, הדליק יובל וכיבה את מערכת הסטריאו המשוכללת ואת הטלוויזיה שתלתה מול עיניו, מן התקרה.

"תראה" – אמר והעווה את פניו בחיקוי למחשבה מעמיקה – "כשטלפנת אליי מהכלא וביקשת לעבוד אצלי, לא היה לי קל להיענות בחיוב. אנשים הזהירו אותי מפניך, אתה מבין" – הוא הצית סיגריה, הוא התעסק בלהצית סיגריה, שולף אותה מהקופסא, מקיש בה, קוטם אותה, המצת, האש, פליטת העשן הראשונה.

"אמרו לי, למה לך צרות, למה לך להסתכן, הבן אדם נוכל, עבריין" – הוא גחן כלפיי וחיוך רע הפציע בפניו – "אתה כבר קיבלת את ההזדמנות שלך ומעלת באימון. החברה נתנה לך צ'אנס, היית שייך לעילית ודפקת את עצמך. נכון שעשו ממך דוגמא והעונש שלך חמור ללא תקדים – אבל כך היה גם האשראי שניתן לך, מבין ?"

הבנתי בהכנעה וביקשתי ממנו סיגריה. הוא הטיל כלפיי את הקופסא כולה בפרץ נדיבות.

"אתה היית גדול פעם" – המשיך והתרגש מזה שאני יושב מולו – "ועכשיו אתה עובד אצלי. באת משכונת עוני, כמוני. גם אני גדלתי בין עבריינים, בלי כסף, אבא שעבד כל חייו ולא יצא לו כלום מזה. תראה אותי עכשיו ותראה אותך. עשית טעות, אבל הבעייה שלך שלא למדת כלום ממנה".

הוא טיפח את הזעם שגאה בו. בשתי אצבעות של ידו האחת הקיש בגיליון כרומו של עיתון שהחזיק בידו האחרת :

"בשביל מה נתת את הראיון הזה ?" – קולו התרומם לכדי אנפוף צורמני – "למה זה טוב ? אתה פוחד שלא תתפוס זיונים ? זה העניין ? אתה חושב שאותי לא רוצים לראיין כל הזמן ?" – לפתע התכופף הצידה ופשפש במגירות שלו במשך שעה ארוכה, ממלמל לעצמו עד ששלף משם, בקול קריעה, מוסף ישן של עיתון יומי. על דף השער היה תצלום שלו, מזיע במעלה כביש, שמש קופחת על ראשו הגלוי ועל חולצת השרוולים הארוכים שלבש תמיד.

"תראה" – אבל הוא סירב לתת בידי את הגליון המצהיב – "לא חשוב עכשיו מה כתוב כאן, אלה מחמאות ולמרות זאת הייתי מאוד לא מרוצה. אף פעם לא יוצאים בראיון כמו שמתכוונים, כמו שמוכנים לצאת. אין שליטה בזה. תאמין לי, נאמר פה שאני התקווה של התחום שלי בארץ ואני מאוד כעסתי. מאז רודפים אחריי שאתן ריאיונות ואני מסרב."

הוא שמט את ההוכחה שלו למגירה הפתוחה וחזר ונשען בכורסת העור הגבוהה.

"כשתסיים את המאסר, אולי לא תוכל לצאת עם בחורות מרמת אביב ג', אבל לא יחסרו לך נשים. המאמר הזה" – הוא התלהט בכל פעם שנזכר בו, נראה כאילו הוא נעלב אישית – "ידבר רק אל פרחות בכל מיני שכונות עוני, זה מה שזה. בא לך לזיין פרחות ? אתה לא לומד לקח, לא משתנה, כל הנסיון הזה בוזבז עליך." – עכשיו צעק וצווארו התגייד.

שתקנו יחד כשסיים והוא עישן בעצבנות, מועך את בדל הסיגריה באצבעות ארכניות ובתנועות מוקפדות.

"אני מבין שעוד מעט תגיע הנה מישהי מהטלוויזיה ?"

"כן" – אמרתי – "רוצים לעשות עליי כתבה ליומן השבוע".

הוא פלט אוויר מנחיריו בלעג ואז : "אני לא רוצה שום אזכור שלי או של העסק" – אמר בחומרה – "ממש שום דבר. אין לי שום בעייה להשיג פרסום בעצמי כשאני רוצה. הרבה רודפים אחריי."

"תהיה לך הזדמנות לומר לה בעצמך" – השבתי.

"בסדר, אני עסוק עכשיו" – הוא פזל לעבר ערימת עיתונים על שולחנו – "תודיע לי כשהיא תבוא".

כשיצאתי, כבר היה שקוע במאמר וחיוך של עליונות ריחף על שפתיו.

העברתי את היום כמו תמיד : מוריד חומר מהאינטרנט, מתרגם אותו, שומר אותו כך שליאת תוכל לעיין בו במחשב שלה ברשת, מפטפט עם העובדות האחרות. יובל אמר לי : "בכסף שאני משלם לך, אני לא מעז לדרוש ממך יותר מזה." הוא ביטל כ-"לא נחוצה" תוכנית פעולה שכתבתי, אמר שיש לו ניסיון רב ועדיף לפעול בכלא תוכנית כזו, "יותר פתוח, ביתר גמישות". הוא אמר שהכתיבה שלי יומרנית ומנופחת. הוא הציג רעיונות שלי כרעיונות שלו. תמיד התגאה בפניי על עסקים חדשים שיזם, מחכה לאישור, למחמאה. לרוב החמאתי לו. פעם גולל בפניי את החזון העסקי שלו, בפעם אחרת כעס כשתיארתי את מעשיו בכתב יד של ספר כפי שהיו ולא כפי שחלם שיהיו וכפי שרצה להאמין שהם. בסך הכל הסתדרנו היטב, שני אנשים קשים, מאמינים בגדולתם, לא עשויים לטעות.

בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה העיתונאית. היא לבשה בגד שנראה כהכלאה בין רשת דייגים לבין רדיד. היה לה שיער מת ועור מת ואיפור סדוק שהדגיש את הקמטים שהיו פניה. הידיים שלה היו גסות.

כשנכנסה לחדרו, לא קם יובל ממקומו. הוא גלש מעט בכורסת העור במה שנראה לי כחיקוי נלעג לחתוליות. הושיט יד חיוורת ומנומרת כתמים חומים לעיתונאית והיא התיישבה, תיק סקאיי גדול על ברכיה. היה לה אגן ירכיים רחב, ארוז בג'ינס מהוה שעבר כביסות רבות מדי.

"כן" – אמר יובל בנמרצות – "במה אני יכול לעזור ?"

"אני עיתונאית מהטלוויזיה, אנחנו חושבים לעשות משהו על שמואל ליומן השבוע."

"שמואל יודע מה דעתי על כך" – קטע אותה יובל – "מה דעתי על עיתונות בכלל. קחי אותי, למשל, אני מסרב להתראיין למרות שיש אליי פניות כל שני וחמישי …"

"אנחנו ביום שישי" – אמרה העיתונאית וצחקה צחוק לא צלול, ראשה מוטה מעט לאחור ועיניה מצומצמות – "בכל אופן, אני, למשל, לא יודעת מי אתה ומה אתה עושה."

יובל נאנח בשביעות רצון : "את רואה, מה אמרתי לך ?" – אבל זה לא נשמע משכנע.

הוא סיפר לה על החברה ועל העסקים החדשים ועל איך שבקרוב הוא עובר למשרדים מרווחים בהרבה ועל כל הרעיונות שיש לו והיא הקשיבה מרותקת.

כל אותו הזמן, הגופות שלהם דיברו. גופו הלולבי של יובל היה קפיצי ודרוך ואלים וגופה היה מלא ונשי וכנוע. הוא אמר : "את לא תפרסמי שום דבר מכל זה, ברור ? זה אוף דה רקורד, אני אוסר עלייך" – הוא חייך אליה חיוך לא נעים של איום ושל "אני יודע שאת שלי" והמשיך – "אם תפרסמי את הדברים, אני אכחיש הכל ואתבע אותך. מובן שאין לך מה לחלום על לצלם פה."

"חבל" – אמרה – "היינו שמחים להראות איפה שמואל עובד ואותך וכל זה. למה לא, בעצם ?"

"בשום אופן !" – יובל קם ממקומו, הקיף את השולחן ונעמד לידה, פיה בגובה חלציו – "תשתי משהו?"

היא התלבטה ולבסוף בחרה בקפה ויובל הכין אותו בעבורה במטבחון הקטן במו ידיו. לי לא הציע.

כשנעדר, היא לא אמרה מילה חוץ מאשר : "הוא מעניין מאוד, היובל הזה." ואני הסכמתי ואמרתי : "אני צריך לחזור בארבע וחצי לכלא. אין לנו הרבה זמן."

היא נפנפה יד שהחזיקה ברשמקול קטן : "מה שלא נספיק היום, נעשה בפעם אחרת." יובל הגיע עם הקפה שלה, מניח אותו לפניה. אחר כך אסף מהחדר כמה ממוצריו ונתן לה אותם. היא טמנה אותם בתיק גדול והשתפכה באשד של מילות תודה. יובל חייך בזאביות.

"אני מדגיש שוב" – אמר – "אף לא מילה. החברים הכי טובים שלי הם הבוסים של כל אמצעי התקשורת (כאן מנה שמות) והם לא יאהבו אם תפרי את ההסכם בינינו."

"אולי יש לך עבודה בשבילי ?" – אמרה לפתע בחצי צחוק וכאילו הבינה לפתע מה אמרה, ניסתה לחפות על כך : "עכשיו אני אלך עם שמואל לחדר השני, לשאול אותו כמה שאלות."

"לכי, לכי" – איבד בנו יובל עניין.

ישבנו בחדר של ליאורנה שהיתה בחופשת הריון. ליאורנה קיבלה אותי לעבודה, לימדה אותי מה זה אינטרנט, גירשה אותי מהחדר שלה כשהתחלתי להרגיש בו כבשלי. חודש לפני כן התקשרתי ליובל, שאותו פגשתי רק פעם אחת לפגישה קצרה וביקשתי ממנו שיקבל אותי לעבודה. כאסיר המתקרב לסיום המאסר, יכולתי לצאת לעבודות שיקום ולחזור לכלא רק בערב. יובל הסכים, לא לפני שהתלבט זמן ממושך.

את כל זה סיפרתי לעיתונאית והיא אמרה : "אכפת לו ממך".

"כן" – הסכמתי – "בדרכו שלו" והיא אפילו לא חייכה, לא הרימה גבות בתמיהה, רק רשמה בקדחתנות, הופכת דפים משורבטי אותיות ענקיות.

"הוא מעניין מאוד" – אמרה לפתע – "אני מקווה שאראה אותו שוב". בקול שלה היתה האימה של מי שמזדקנת בלי שותף, מתבלה במיטות זרות, או בין ארבעה קירות עירומים. הן מוכנות לכל, המתפוררות האלה.

קבענו להצטלצל, להפגש שוב, לתכנן, כנראה אחרי שהיא תשוב מחו"ל, אבל אני ידעתי שהיא איבדה את העניין בכתבה ושיובל הצליח.

אחרי שהלכה, נכנסתי אליו למשרד ואמרתי : "היא התרשמה ממך מאוד" והוא חשף שיניים : "אני מסוגל לגרום לכל אישה לעשות מה שאני רוצה שתעשה, זה הפסיכולוגיה בין הגבר לאשה."

התבוננתי בכתפיים השמוטות והצרות שלו, בחזה הקעור, בצוואר הגרום, באניצי השיער הדליל, בפנים הזקנים בטרם עת. הוא נע בחוסר מנוחה תחת מבטי :

"זה לא איך שאתה נראה, זה מה שאתה מרגיש ומה שאתה משדר" – הוא הפנה אליי גב והביט דרך החלון בכיכר למטה, במפל המים המלאכותי. נשים בלבוש מינימלי, מטלטלות שדיים, מעכסות בהפגנתיות.

"היא אמרה שהיא תשמח לראות אותך שוב, שהיא מקווה שתראה אותך שוב".

הוא צחק צחוק מקרטע, לא נעים : "היא לא הטיפוס שלי, לא מושכת אותי."

"לא נראיתם ככה" – אמרתי וחשבתי על חילופי המבטים ועל הדומיה הטעונה בחדר ועל איך שהרגשתי מיותר.

"יש לי טעם טוב יותר" – פסק – "אני אוהב נשים אמיתיות, מלאות חיים, מלאות תקווה, מלאות עניין, לא תלותיות. אשה, בשבילי, היא בדיוק כמוני, רק שיש לה ציוד אחר, מבנה אנטומי שונה שמאפשר לשנינו להתענג. אז אני מחפש את האדם, קודם כל את האדם. קח, למשל, את נעמי, אשתך. מהרגע הראשון לא אהבתי אותה : נרגנת, עויינת, לא מסופקת, תלותית."

הנחתי פתק על השולחן שלו : "הנה מספר הטלפון שלה" – אמרתי – "בכל אופן. אני רק שליח שממלא שליחות."

עדיין בגבו אליי אמר :

"אתה בטח חושב שאני בר מזל, שאני יכול לסרב להן. אבל האמת היא שאני חושב שמשהו פגום בי מאוד. אני לא מצליח לקיים מערכת יחסים יותר משבוע. הן מתפרקות, אני מתפרק, בורח לרומא, לפריז, אלוהים יודע לאן."

"אני נוכל" – עניתי לו – "אני מוכר אהבה מזוייפת, אמפתיה תמורת טובות הנאה. מה אתה מצפה ממני, לעידוד ?"

הוא צחק צחוק יבש, הסתובב והתיישב בכבדות בכסא העור שלו.

"אתה נוכל ישר, שמואל" – אמר בקול חלוש – "אתה מזהיר את הקורבנות שלך."

ביקשתי לומר משהו, אבל יובל כבר היה שקוע בעיתונים ורק ידו הארכנית התפעמה בחיים משלה, סימנה לי לצאת מהדלת, בלי מילים, בלי זלזול, בהיסח הדעת.