דודאים

דודאים

ביום הולדתו הארבעים יצא ציטיאט מביתו, נעל בקפידה את הדלת, כהרגלו, העיף מבט אחרון בשדה הדודאים הפורח שלו ושם פעמיו אל עבר תחנת האוטובוס היחידה. שם עמד, מעשן סיגריה אחרי סיגריה עד שהגיע האוטובוס המוביל לתחנה המרכזית בחיפה.

שלושה ימים ושלושה לילות נעדר ציטיאט מביתו. אף אחד לא חש בחסרונו. הדואר לא נערם על מפתן דלתו והטלפון לא צלצל. וביום הרביעי ירד ציטיאט מהאוטובוס ואיתו אשה זעירה, מצומקת ושחורה, שנשאה מזוודה אחת מתפוררת ובה בגדים צבעוניים וצעצועים לילד.

הם לא החליפו מילה עם הנוסעים או עם הנהג. בתחנה ירדו והחלו במסע רגלי ארוך אל ביתו של ציטיאט. כשהגיעו, נבלעו בפתח הבית הישן וסגרו את הדלת אחריהם. כך התחתן ציטיאט, בסתר, כפי שעשה כל דבר אחר בחייו.

אנחנו, שכניו, לא ידענו לספר דבר עליו או עליה. הוא הגיע משום מקום. הוא רכש בכסף שמקורו לא ברור בית מט ליפול ואליו צמודה חלקת אדמה קטנה ומוזנחת. ציטיאט שיפץ את הבית במו ידיו. הוא צבע אותו בצבע לבן מבחוץ ומבפנים. הוא התקין בו תריסי גלילה. הוא החליף את הזגוגיות המאובקות והסדוקות בחלונות הבית. הוא עשה לו גדר גבוהה מעצים ועליהם גידל צמחים מטפסים, עד שהוא והבית נעלמו כליל מעינינו. זו היתה טירת המיסתורין שלנו בילדותנו. דרך המטפסים האלה ניסינו להציץ פנימה, אל ההרפתקה.

מדי פעם יצא ציטיאט אל העיר למכור את פרחי הדודאים שגידל ליצרני תרופות שונים ולרוכלים ולחנויות. כששב, הביא עימו חומרי בנין : מרצפות לשביל קטן שסלל מן הגדר החיה ועד לפתח הבית, טיח לתיקון סדקים , דברי חשמל. לא דיברנו איתו מטוב ועד רע והוא לא דיבר איתנו ולא נענה למבטינו הסקרניים. הלכנו אחריו בחבורה ממרחק בטוח, אני וחבריי. עד שהוריי הזהירו אותי מפניו. "הוא משוגע קצת" - הם אמרו בפנים מזרות אימים - "תתרחק ממנו, אף פעם אי אפשר לדעת".

כך חי לו ציטיאט שנים רבות בתוכנו. בתחילה עוד ניסו נשים זקנות לשדך לו מישהי. הזמינו אותו לנשפי ריקודים. אבל ציטיאט סירב, תמיד במנוד ראש ותמיד בחיוך שהאיר לפתע את פניו. שדכנים באו אליו, שלוחיהן של נערות זנוחות וכעורות מראה, שאפילו ציטיאט נראה להן על פני חיי בדידות בבתוליהן. אבל גם את פניהם השיב ציטיאט ריקם עד שהתייאשו וחדלו לבוא והותירו אותו בבדידותו, רווק המגדל פרחים במקום בנים. את חובותיו שילם תמיד בזמן. חיינו איתו והוא חי איתנו, כדרך שזנים שונים חיים בטבע.

לכן מובן מדוע עוררה הזרה חרושת של שמועות ולשונות רעות. יש שאמרו שהיא אהובה שציטיאט זנח ושהיא בהריון ממנו.

כולנו התפלאנו מה מצא בה, בכמשונית הזו, שחורה אך לא נאווה, שבחר לשאת דווקא אותה לאשה. יש שהעלו סברה שאין הם נשואים כלל ועיקר וחיים בחטא. רבים, שבנותיהם נדחו על ידו אף מבלי שטרח לראותן - חשו מבוזים והרבו לדבר בגנותו.

אך החיים הקהו את העוקץ וענינים אחרים באו במקום הענין הזה וכולם הניחו לציטיאט ולזוגתו לחיות בדירתם המוגפת, מאחורי הגדר הסבוכה. עד שציטיאט עצמו החל להשתנות.

בתחילה, החל מתהדר בלבושו. לא עוד סרבלי עבודה דהויים וחתומים באדמה קרושה ובמיץ דודאים. עכשיו הסתובב ברחובות המעטים שלנו בחולצות פרחוניות קלילות ובמכנסיים מבריקים ובנעלי עור שחרקו עם כל צעד שעשה. הוא הרבה לקנות פרחים ומיני מתיקה. הוא לא הניח לבעלי החנויות לארוז מה שקנה ולא נתן להם לסדר את הפרחים. היה אורז הכל במו ידיו ומסדר את הפרחים בקפידה גדולה. כשסיים, סקר בגאווה את מעשי ידיו ושילם בקופה.

באחד הימים נסע שוב לחיפה וחזר עם חבילות : טלוויזיה ורדיו עם רמקולים גדולים.

מאז ועד השעות הקטנות בכל לילה, נשמעו מביתו של ציטיאט צלילי מוסיקה, חודרים את גדר השיחים העבה. אורות נגהו בבית והטילו את נוגהם על השדות שלו ועל שדותיהם של אחרים. הם שרו יחד, היא והוא והיה לה קול פעמוני ולו היה קול באס עם תהודה. לפעמים היה הבית חשוך כולו ורק המוסיקה עלתה ממנו. לפעמים דלק רק אור בודד וחיווריין בחדר השינה של השניים.

כשהיא יצאה את פתח ביתם, היא היתה אותה אשה כנועה ושברירית, שדופה ופחמית, שהגיעה באוטובוס באותו בוקר ראשון. פניה היו כבושות באדמה ועיניה היו כבויות. היא מיהרה לבצע את קניותיה, משלמת, בלי אומר, במזומנים וכמעט נמלטת מן החנויות. לא היתה זו ביישנות. להיפך, היתה בה גאווה מרדנית, כאילו לא יאה לה לדבר עם אנשים, ודאי לא עם אנשים כאלה. גופה היה כפוף אך קשוח וצווארה הזדקר קדימה במאמץ של לא לראות ולא להיראות.

באחד הבקרים קם ציטיאט ועקר במו ידיו את כל שיחי המטפסים שהסתירו את העולם ממנו והסתירו אותו מן העולם. היא עמדה לידו כל אותה העת, מנפיקה לו קריאות קטנות של עידוד ואהבה והוא - כוחו גבר עם כל קריאה כזו. במו ידיו עקר שתילים ואדמה, ניפץ את הגדר אשר בנה בעמל רב. כשסיים, חיבקה אותו, מגיעה בקושי אל מותניו. לפני שנכנסו, הביטה לאחור בנצחון קטן, כאילו קיוותה שכולנו רואים את הוכחת בעלותה עליו. ציטיאט חייך באושר.

עכשיו יכולנו לראות את פנים הבית. הם לא טרחו להסתיר אותו בוילונות, כאילו רצו להפגין את אושרם החדש. הם התחבקו והתנשקו, זוג צלליות יונים מבעד לחלון. אפילו אהבה עשו כך, בגלוי. היא הרבתה בבוקר לנקות את ביתה והוא עבד בשדה הדודאים. בלילה שמו מוסיקה והתעלסו והרבו לשתות יין.

הזמן עבר והיא הרתה. את העובר נשאה כמו עיטור, או אות כבוד, כמו הוכחה ניצחת. היא נהגה ליטול את ידיו של ציטיאט ולהעבירן במעגלים על בטנה החלקה, המתוחה. הוא נהג לכרוע לרגליה ולהצמיד אוזניו השעירות, המגודלות, אל הפלא הצומח בבטנה. היא שמה אז יד, שקופה ודקיקה, על ראשו ופרעה את שערותיו המאפירות. באותן שניות, היה ציטיאט עוצם את עיניו ונראה כמי שמוכן למות מאושר. הלמות הלב המשולשת - שלו, של אשתו ושל זרעו - הפכה למוסיקה והוא הסתלסל איתה, מעלה מעלה.

יום אחד תכפו עליה צירים וציטיאט נסע איתה במונית ונלווה אליה לבית החולים ושב משם איתה ועם תינוק שחור, שדוף, קמוט ובעל ידיים ענקיות, שלא תאמו כלל את מידותיו. ציטיאט ירד מן המונית שהחזירה אותם, פתח את דלתה האחורית וערסל את רעייתו בזרועותיו עד אל הפתח. שם הניחה ברכות על המפתן, גבה נשען אל קורת תמיכה. אחר כך שב אל המונית, שילם לנהג את שכרו והוציא ממנה מין סל מוזר ובו, מכורבל בשמיכות מצמר, שכב לו הנולד. אז שב אל אשתו והניח בידיה את התינוק והם שניהם התבוננו בו שעה ארוכה מאוד. רק משב קליל של רוח הזכיר להם שהם בחוץ והם זזו ממקומם במאמץ ונכנסו הביתה.

כעבור ימים מספר, סבב ציטיאט בין כולנו, שכניו ומכריו ובעלי החנויות וספקיו וקנייניו וחילק לנו מעטפות מוארכות ובהן הזמנה לטקס ברית המילה של בנו. היום צוין בהזמנה והשעה וגם כתובתו של ציטיאט, "נא לא להביא מתנות" "אתם ברוכים בבואכם" והרבה מילים חמות לכפר, אולי, על שנים של אלם.

אל ציטיאט נלוותה אשתו, שחורה-חיוורת-צהובה, כחושה מתמיד ועיניה עייפות. היא לחצה את ידיהם של כל המוזמנים ומלמלה מילים של הזמנה. ציטיאט עצמו דיבר איתנו וביקש מאיתנו לבוא וכולנו אמרנו שנבוא, בודאי, איזו שאלה. הוספנו להביע ענין של סתם ולשאול מה משקלו של היילוד ובריאותו והאם הוא יונק ומה האם אוכלת ואיך היא מרגישה. ציטיאט ענה על כל השאלות באריכות רוח, במקום אשתו וכך נפרדו שניהם מכל אחד בתקיעת כף שהבטיחה נוכחות במסיבה היחידה שציטיאט ארגן אי פעם.

מבעוד יום, סידר ציטיאט, בעמל רב, שולחנות מחוברים בחצרו. עליהם פרש מפות רקומות ולבנות שהזמן הטיל בהן כתמים צהובים. על המפות סידר כוסות ומפיות וסכו"מים ומחזיקי מפיות ובקבוקים מלאים של יין, פתוחים כולם וחטיפים רבים ומיני בשרים ומתיקה. כשסיים בנה סוכה שלמה מערימת קרשים וחיפה אותה ביריעות פלסטיק של חממות שסחב על גב כפוף מן השדה.

לבסוף היה הכל מוכן. הוא התבונן במעשי ידיו במבט אחרון של עונג ונכנס הביתה להתקלח ולהתכונן. כל הזמן הזה, לא יצאה אשתו מן הבית ולא סייעה לו.

הרבה לפני השעה היעודה, יצא ציטיאט מביתו, לבוש כחתן בחליפתו ונעמד אל הגדר הנמוכה, החדשה, אשר הקים , ליד השער, שמח לקבל את פני אורחיו. כשהגיעה השעה היעודה החל מתבונן בתמהון על סביבותיו. כשחלפה השעה היעודה חזר אל הבית לבדוק את ההזמנות ולשוחח בקולות מהוסים עם אשתו. התינוק בכה מעט והשתתק, שד אימו בפיו.

בהזמנות היתה השעה שעה והכתובת כתובת והיום זה היום. הוא יצא, איפא, שוב אל הגדר וחצה אותה אל הרחוב והביט ימינה ושמאלה. אחר כך החל צועד בצעד מזורז ונעלם מן העין.

כעבור שעות רבות חזר, כולו מאובק, בגדיו ממורטטים, נתיבים שחורים של פיח ודמעות חורשים את פניו. בלי אומר ארזו הוא ואשתו את דבריהם המעטים, שמו את היילוד המצווח בסלסלתו. אחר כך יצאו מן הבית ונעלו את הדלת בקפידה, כהרגלם. אחר כך באו אל תחנת האוטובוס ונסעו בו ולא אמרו מילה לאיש.

הבית נותר שומם וסגור. עשבים שוטים פשטו בשדה הדודאים וצמחים מטפסים פשו בקירות הבית ובחדריו, גם פנימה. קורותיו של הבית מכו והתמוטטו ברקבונם. קורים של עכביש ארזו את המכשירים החשמליים באריזה של לובן מאפיר. בקושי עמד הבית בעליבותו.

עד שיום אחד שב ציטיאט באוטובוס, לבד. דלת האוטובוס נפערה בתחנה וממנה נפלט הוא אל הרחוב המאובק, המחוצץ. הביט מעט בשמש, מסונוור. אחר כך הכתיף שני סלי קניות גדולים, קשורים בחבל ושם פעמיו אל ביתו. בבטחון שם פעמיו, כאילו לא נטש מעולם. רגעים ארוכים עמד והביט בעזובה, בשדה הבור, בבית. הוא לא אמר מילה ופניו נותרו כשהיו.

אחר כך שלה מכיס חליפתו מפתח משופשף והחדיר אותו בעדינות אל תוך מנעול הבית. לאחר שכנועים רבים סב המפתח ופתח את הדלת בפני ציטיאט. הוא נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו.

כשיצא, היה לבוש סרבל עבודה דהוי, מוכתם באדמה. הוא החל מנכש ביסודיות את העשבים השוטים. כשסיים, אכל מעט והחל חופר באדמה יסודות לגדר מטפסים. בעקביות חפר, בכוח. לכל חור שגמר שפך בטון שערבב בצד בקערה. כך, יום יום, חפר, עדר, ניקה, סייד, שיפץ, צבע, ביטן, סלל, גדע, גזם. יום יום ולעתים בלילה. גו מיוזע, כתמים כהים בסרבלו, שער אפור בשמש וזרועות גדולות חובטות במסמרות ברזל , לשות עוגות של מלט אפרורי, דשות באדמה.

איש לא שאל אותו דבר והוא לא דיבר עם איש. הוא התעלם מכל המבטים ונאלם בפני הסקרנות של בעלי החנויות. הוא רק שילם להם את חובו במזומנים. הוא היה עובר ושב , חולף, צל אדם. תמיד כשפגשנו בו, היו סלי קניות גדושים בזרועותיו.

רק בחלוף השבועות גדלה גדר המטפסים החדשה. היא התעבתה והצמחים הסתלסלו סביב לקורות הארוכות, הנטועות באדמה. כך גדלה הגדר סביב ביתו הנקי של ציטיאט ,סביב הקורות, מעלה מעלה,עד ששוב נסתר ביתו מעין רואה, עד שהיה כלא היה.