ש : איך אתה חיים היום, מה אתה עושה, איפה אתה

ש : איך אתה חיים היום, מה אתה עושה, איפה אתה ?

אני חי חיים עניים במדינה מזרח אירופית ענייה. המשכורת הממוצעת כאן היא 600 ש"ח לחודש.

במדינת העיוורים אני, שתום העין, נחשב למלך. אני נותן ייעוץ פיננסי, מופיע בטלוויזיה כפרשן כלכלי, כותב מאמר שבועי בעיתון הכי גדול פה. מדי פעם אני נוסע למדינות מזרח אירופיות אחרות בשליחות הלקוחות שלי. יש לי חברה ואפילו חברים מעטים. קיום הזוי בין החורבות של מה שהיה פעם משטר קומוניסטי, מה שהיתה פעם מדינה אחת. כשאני אומר "חורבות", אני מתכוון חורבן פיזי : בתים קורסים, טיח מתקלף, קבצנים למאות ברחובות, נשים שנראות עשרים שנה מבוגרות מגילן, זנות. אני מתכוון גם חורבן מוסרי, קפיטליזם סרטני : תאוות בצע במקום מניע הרווח, שחיתות גלויה, דריסה איש על צוואר רעהו בדרך למרצדס.

אני צופה בכל זה באימה מהולה במשיכה. זה קצת כמו לנוע אחורה בזמן אל הילדות שלי וקצת כמו לנוע פנימה, אל עולמי הפנימי. קוקטייל משכר.

ש : הסיפורים בספרך קרובים לחיים והספר נקרא כאוטוביוגרפיה. מה רצית להשיג בזה ?

מה רוצה להשיג כל סופר ? רציתי להיות מובן, שיבינו אותי ואז שיסלחו לי. אני איש קשה תקשורת, מדבר על עצמי בשמות אחרים, במקומות ובזמנים לא לי ואל אנשים שעוד לא נולדו. ביום שאחדל להיות בודד, אחדל להיות סופר.

אבל ניסוח השאלה שלך מראה שאני נמצא במשפט תמידי. קפקא חשב שהוא נמצא במשפט ובעצם הוא היה השופט, עד התביעה והתליין. במקרה שלי, מתנהל משפט אמיתי, ציבורי, תמידי. מה שלא אעשה - תמיד יימצא מי שישאל : למה הוא עושה את זה, מה הוא רוצה להשיג ?

הספר "בקשה מאשה אהובה" הוא כתב הגנה במשפט הזה. אני לא חושב שחיפשתי סימפטיה בספר הזה - הוא חושף אותי באור מאוד מכוער ואני לא עושה לעצמי הנחות.

ש : איך הגיבו הקרובים לך : המשפחה, חברים, אשתך לשעבר? האם היו תגובות מרגשות במיוחד ?

אמא העדיפה שלא לקרוא את הספר ולא את הביקורות שפורסמו. זו תגובת הכחשה שבה היא נוקטת כל חייה. אבל אפילו היא לא הצליחה להמנע מההדים החיוביים (פרס הביכורים, הביקורות של מנחם בן ושל חיים נגיד). באופן מעוות - היא התחילה להיות גאה בספר ובי.

האמת שהיא זו שדחפה אותי לכתוב מאז שאני זוכר את עצמי. היא ניבאה לי עתיד כסופר הרבה לפני שאני עצמי האמנתי בפוטנציאל לכך.

לגבי שאר המשפחה : הספר היה קתרזיס, זיכוך של רגשות מודחקים, כעסי ילדות, מתחים שלא נפרקו. אנשים בכו וכעסו והתחילו לחשוב על עצמם ועל חייהם בפעם הראשונה. הספר הפך לאקט בתרפיה קבוצתית לכל המשפחה המורחבת.

אני לא בקשר עם אף חבר מהארץ ולא החלפתי מילה עם אשתי לשעבר מאז גירושינו.

ש : היו לך כל ההזדמנויות ויש לך יכולת שכלית. מדוע חוסר ההישגיות ?

השאלה שלך מוכיחה שני דברים :

ראשית, שבישראל עדיין מודדים הצלחה במונחים של מכוניות ובתים

שנית, שכדי להשיג מכוניות ובתים אין די ביכולת שכלית ובהזדמנויות. צריך גם יושר בסיסי, כושר התמדה, שותפים נכונים, אישיות מאוד מסוימת וכיו"ב. את כל אלה אין לי.

אני גם מרוצה מאוד מחיי. הכל שאלה של היכולת לשנות הגדרה ולכתוב את הסיפור (הנאראטיב) מחדש. אם אני מגדיר את עצמי כאיש עסקים - אני כשלון מהדהד. אבל אם אני מגדיר את עצמי כהרפתקן - אני סיפור הצלחה חסר מקבילות ואם אני מגדיר את עצמי כסופר - אולי עליתי על דרך שבה אני כבר צובר הישגים, צנועים בשלב הזה, אבל הישגים.

ש: זה בדיעבד. אבל איך דימיינת לך את החיים כשהיית צעיר, מה קרה לך בדרך, מה אתה חושב על כך, מה בכוונתך לשנות. בכל הראיונות שלך אתה מנסה למשוך תשומת לב. אתה כבר בן 36, לא צעיר, איפה הטעות, מה השתבש ?

כשהייתי צעיר, רציתי להיות עשיר או דיקטטור, מה שיבוא קודם. אבל רציתי להיות כזה כדי שיקרו לי דברים מסעירים וכדי לראות את כל העולם. במהלך החיים הסתפקתי בהרבה פחות ובכל זאת ראיתי עולם וחוויתי הרפתקאות - הרבה מעבר לחלומות (או לסיוטים) הכי פרועים שלי. בסך הכל, אני מרוצה מאוד מחיי ואני מאחל לכל אחד להגשים את משאלותיו במידה שאני הגשמתי את שלי. עכשיו שגיליתי שגם אחרים חושבים שאני מוכשר לכתוב ספרות - אושרי שלם. מה אני צריך יותר מזה ? חיים ססגוניים, בלתי צפויים, סוחפים, עוצרי נשימה - עם היכולת לכתוב עליהם כך שאחרים יחיו אותם דרכי, בהחבא. לאושר כזה לא ציפיתי.

ש : אבל בראיונות ב1991- עדיין דיברת על תואר אקדמי ועל ילדים ...

רק מי שמאוד אטום לעולם, מאוד טיפש, נשאר אותו אדם ב1991- וב1997-. אז אמרתי. אני לא מתחייב לומר אותם דברים ב2003-, אם עדיין יהיה לתקשורת עניין בי. מושג ה"אני" מטעה מאוד. האריזה החיצונית נשארת, פחות או יותר, אותו הדבר וגם זה לא נכון (95% מהתאים בגוף מתחלפים כל 5 שנים). בפנים מתנהלות מלחמות עולם, נפתחים ונסגרים מחנות השמדה, אנשים מתים וקמים לתחייה בדרך פלא. מקור החווייה הדתית, העזה מכל החוויות, הוא בפנים.

לעצם הענין : אין דבר יותר מפחיד מלהיות הורים. יש הורים שמסתפקים בלתת לילד את החיים, אחרים מספקים לו גם צרכים חומריים, או רגשיים, או שכליים. אבל כל ההורים - וההורים שלי בכללם - נכשלים בלתת אהבה. כולנו גדלים מעוותים תחת המשקל הזה של אהבה מוחמצת. אני פוחד לטפל בחרסינה העדינה הזו, אני פילי מדי.

תואר אקדמי נראה לי בכלל סוריאליסטי בשלב הזה. איזה צורך יש בו ? קניתי תואר דוקטור מאוניברסיטה בארה"ב ב2500- דולר. רבים מהדוקטורים היותר מכובדים בישראל, מאלה שמרצים וכותבים, רכשו את התואר שלהם בנסיבות דומות. אני בחברה מצוינת - רק שכרגיל אני מעז לדבר על זה והם במחשכים. אני עליון עליהם מבחינה מוסרית.

ש : ב1994- אמרת על עצמך שאינך איש עסקים בעל מוטיבציה ושלכן אתה הכי פחות מסוכן. במקומות אחרים אתה מתאר את עצמך ככריש חסר מעצורים.

מי הוא שמואל ואקנין האמיתי ?

מעולם לא הייתי איש עסקים. מעולם לא היתה לי מוטיבציה להיות כזה - אני שונא עסקים, זה עולם קר ומת ויבש, שחוזר על עצמו ואין בו שום שמחה, חוץ מהשמחה הקפואה של הכסף. יש בו יצירתיות, אבל אנשים אינם יוצרים בו מאהבת היצירה. אם אינם מצליחים לתרגם את היצירה שלהם לכסף - הם מרגישים שהם כושלים. בניגוד לכך, אמן יוצר כי הוא חייב ליצור - לא מפני שהוא מצפה להתעשר. לכן הדימוי של כריש חסר מעצורים מגוחך מאוד בעיניי.

מה שכן הייתי זה נוכל. כמו כל נוכל, סחרתי באהבה. מכרתי אהבה מזויפת, סימפטיה וקיבלתי בתמורה כסף או עוצמה. במובן הזה, כולנו נוכלים במידה זו או אחרת. בסיפור שלי, "לא כל יום פוגשים נוכל", אני מתאר את המשחק העדין בין נוכל למנוכל - שיתוף פעולה מלא בין השניים.

ש : גם ב1994- אמרת על עצמך שאתה נמצא בתחום שאתה לא אוהב ומרגיש כמו דג מחוץ למים. מי עצר בעדך מלעבור לתחומים שאתה כן אוהב ?

אני אוהב נוחות ומותרות, שונא קביעות והתמדה, פוחד מחוסר בטחון כלכלי, פוחד להתנוון, נמשך לסכנה, בכלל פחדן נוראי. תמיד חשבתי שזה אירוני שפחדן כמוני עבר סכנות שרואים רק בסרטים. מה שאני אוהב לעשות זה לקרוא ולכתוב ולחקור. אבל את זה אפשר לעשות רק בחיים האקדמיים שהם כל מה שאני שונא - עם מעט מאוד ממה שאני אוהב. פגשתי באחרונה את פרופ' עמוס פרלמוטר בוושינגטון. בסיומה של ארוחה יקרה להחריד, הוא התרווח לאחור ואמר לי בעיניים נוצצות : אתה הבן שתמיד חלמתי שיהיה לי, קצת גאון וקצת פושע. אנשים נמשכים אל התמהיל הזה. אני עצמי לומד עכשיו לאהוב את עצמי : להבין שלא חייב להיות מתח בין מה שאני לבין מה שאחרים ציפו שאני אהיה. אני רגוע בהרבה, עכשיו שפיתחתי פטליזם יוצר : זה מה יש, זה מה שאני, זה מה שמתאים לי להיות ולעשות, בוא נשתמש בזה כדי ליצור, לכתוב. הפסקתי להלחם במהות שלי - במקום זה אני הולך עם עצמי לאן שעצמי מוביל אותי. אני יודע שיהיה מעניין.

ש : בספר יש סיפור על נסיבות התפטרותך מקבוצת החברות של נסים גאון. האם רצית שהסיפור יגיע אליו, האם הוא הכתובת ?

אני לא זוכר סיפור כזה. לא ראיתי עדיין את הספר, כך שייתכן שבאמת יש שם סיפור כזה. בכל אופן, נסים גאון מזמן כבר אינו כתובת לשם דבר בחיים שלי. הוא כמו אהובה מעבר מאוד רחוק. זוכרים במטושטש את הרגש שפיעם וכמעט שום דבר אחר מלבד זאת.

ש : א-פרופו אהובות מעבר רחוק. בראיונות שנתת בשנות השמונים הרבית לדבר על הבעיות שלך עם המין הנשי. כשהיית בכלא, התגרשה ממך אשתך. בספר אתה מתאר יחסים קריעם ומנוכרים איתה. מה המצב היום עם נשים ?

עבורי, נשים הן תסביך חזרה (רפטישן קומפלקס) פרוידיאני. דרכן ניסיתי לתקשר עם אמא שלי. זעמתי עליהן כשהן סירבו למלא את התפקיד המדוייק של האמא המסויימת שלי. הפכתי לקר, מנוכר ועויין. רק כשבגדתי בהן - נבגדתי על ידן. בגידה יכולה ללבוש הרבה צורות. אני בחרתי בגרועה שבבגידות : העדר רגשי, דחייה, ניכור, בגידה שבנפש. הפחות חמורה היא הבגידה הפיסית, שהנשים שלי - ללא יוצאת מן הכלל - בגדו בי. בכל מקרה, הבגידה שלהן היתה תגובה, זעקה לעזרה, נסיון להמלט.

היום אני חי עם חברה ואני חושב שאני אוהב אותה, אם כי בגילי חוויית האהבה כבר מזוהמת בשפכים של חיים שלמים. בכל אופן, היא מבינה אותי כפי שלא הובנתי עד היום וגם זה שאני חי הרחק מישראל עוזר לשלמות היחסים.

ש : "הרחק מישראל" - אתה שורף גשרים, התגרשת מאיתנו ? אמרת גם שאתה אדם שלילי וטוב לחברה הישראלית שעזבת.

ישראל התגרשה ממני - לא להיפך. אמרתי שאני אדם שלילי ושאני מבין את נקודת מבטה של החברה בישראל כשביקשה להקיא אותי מתוכה. למרות זאת, אני לא חושב שהדרך להתמודד עם אנשים שליליים היא להרחיק אותם. יש להם מסר לחברה שאינו פחות חשוב מהמסר של אנשים המכונים חיוביים. הנטייה הזו להחרים, לנדות ולגרש כל מה שאינו תואם עמדות מקובלות, מרובעות זעיר בורגנית קרתנית - הנטייה הזו היא בעוכריה של החברה הישראלית, תורמת להקצנתה ותוביל לחורבנה של המדינה הנוכחית. זו רק שאלה של זמן.

אני לא שורף גשרים. אני ממתין בקוצר רוח להקרא חזרה אל המרחב התרבותי והלשוני שלי. אבל לא אעשה זאת כשעל ראשי מרחפות חרבות דמוקלס לעשרות : בנקים אובססיביים, מערכת משפטית מרושעת בראשותו של מגלומן, רשויות ממשלתיות נקמניות ונידוי חברתי. אני מבקש להשתקם - לא להתאבד.

ש : הספר נכתב בעודך בכלא. איך כותבים ספר כזה במקום כזה ? כשהשתחררת אמרת שהכלא היה עבורך חווייה חיובית. שנה אחרי - האם אתה עדיין חושב כך ?

הכלא היה רק ביטוי חיצוני, מובנה, ממושטר של תהליך פנימי. אני נדונתי לרצות עונש מאסר בכלא חיצוני - כשכבר ריציתי עונש מאסר ארוך בהרבה בתוך עצמי. הכלא הממשי - שחרר אותי מהכלא הפנימי. זו היתה חווייה מזככת ומשחררת. עובדה שרק בכלא הרגשתי בעוצמה מספקת כדי לכתוב. את האינטנסיביות של הרגשות שחשתי שם - לא הצלחתי לשחזר מאז.

החצי השני של המאסר שלי ריציתי בעבודות שיקום. יצאתי בבוקר לעבוד במשרדי חברת "התקשורת" בבעלותו של יובל סיגלר וחזרתי בלילה לכלא. שם, במשרד, כתבתי את הספר הזה.

הסיפורים יצאו סכריניים וגדושי מלל. מי שאחראית לתוצאה הסופית היא צרויה שלו. היא כתבה את הסיפורים האלה לא פחות ממני.

ש : איך ייראו החיים שלך בעתיד ?

מעולם לא ראיתי תמונה בהירה יותר של חיי מאשר היום. ברור לי שאמשיך לכתוב. אני כבר כותב רומן בשם : "הסבל של להיות קפקא". זוהי אלגוריה על מזרח אירופה של ימינו, באיזור הדמדומים בין דת ישנה (קומוניזם) לדת חדשה (קפיטליזם). קפקא היה אומן איזור הדמדומים וגם חי בפראג, השייכת למרחב הזה. נסעתי לפראג ושהיתי בה שבועיים כדי לספוג את האווירה, את קפקא. אני מקווה להשלים את הספר בתוך שנה וכבר אני כותב סיפורים קצרים נוספים לספר השלישי. בין לבין, אתן ייעוץ פיננסי, כדי להתפרנס.